עוד נגאל / רחלי שיין

“אני יודע למה זה שוקע.” המרירות של אגאל נוטפת מכל מילה. “מי רוצה לגור, או אפילו רק לשכן את האוצרות שלו, בבית שהקירות שלו הם בתי קברות?” יהולקח לא מסכים אתו. “לדעתי,” הוא טוען. תוך כדי שהוא מניף את המגל הכבד על קבוצת שיבולים. “לדעתי למצריים ימ”ש מתאים להנות מזה מאד. לשבת בבית שמקירותיו מציצים פנים מעוכות של תינוקות עבריים. זה בדיוק מה שהם אוהבים. זה ממש כמו שהם יותר נהנים במסיבות שלהם רק בגלל שאנשינו מאירים אותם בראשם ולעיתים אף משלמים על כך בראשם.” יהולקח מתנשף. השיבולים הללו לא מוכנות להיתלש מעם הקרקע והוא עוד לא התחיל היום את הכנת הלבנים.  ולמרות הדחק, הוא מזדקף, תמונתו של אביו, שמוטל בפינת החצר של הרשע ההוא, פתרוס, ראשו מלא בשלפוחיות ולידו מנופצת קערת שמן כמעט ריקה, צפה מול עיניו ולא נותנת לו להמשיך לעבוד. איך שהוא הסתכן אז, כדי להכנס אל החצר המטופחת ההיא, ולסחוב את גופתו של אביו… גם אגאל שותק. הוא חושב על אחיו. על השישייה האחרונה והמתוקה שלהם, שקיפדו את חייהם כולם עד אחרון, בגלל שבע לבנים שהחסיר אביו מהמכסה היומית. רק שבע! “תשמח שאין לך עוד תינוק, אם היה – היינו לוקחים גם אותו.” צחק על אבא מפקד אתר הבניה. הצחוק ההוא, המתגלגל, המדושן עונג, מהדהד לו עכשיו באוזניים שסמוקות מלהט עבודה. שבע לבנים חסרו מהמכסה – והשישייה קיפדה את חייה. יהואש מחיבושת ואסנת, יהונתן, ייגאל וידעא-ל. האלוקים יקום דמם. כעת הוא צריך למחות את זכרון רגליהם הקטנות, המבעטות באוויר במחאה, ולהרים את המגל, להוריד אותו, יופי, ככה. לשכוח את הצורה בה הטיט נמרח על הפנים הקטנות, האדומות, וההמומות. ולעבוד. לעבוד. לעבוד. אביעזר עובד לידם. בשתיקה. לא. הוא לא עובד דומם, כמוהם. מהכוון שלו נשמעת נעימה. מנגינה עתיקה, לחן נושן, מתפזם סביבו ועוטף אותו כמו חוטי משי. “איך אפשר, אביעזר?” אגאל אפילו לא מסתובב כדי לראות את פניו. היום קצר והמלאכה מרובה – מרובה, והמצרים – רשעים כתמיד. “איך אפשר לשיר, אביעזר?” התמיהה צועקת ממיתרי קולו הצרודים, מעיניו העייפות מלבכות. “הכול סוגר עלינו. עבד לא ברח ממצרים.  לנצח נעבוד כך. תבן. לבנה. קיר. שקיעה. ושוב. ושוב. ושוב. הנשים שלנו תעבודנה כגברים, הילדים שלנו יוולדו בשדות, כחיות, חלקם יוטבעו ביאור, חלקם ישמשו כדמי מרחץ לפרעה, וחלקם ישמש כלבני בניין משובחות. ואתה- שר?” המגל הונף בכעס ועוד קבוצה של גבעולי תבן נפלה לארץ. שדודה. אגאל חושב על הקיר הגבוה, המלא בפרצופים מרוסקים וציפיות מנופצות.

פעם, כשהיה אגאל ילד קט והכול היה עוד קל יותר, אמר לו זקנו, הסבא עשא-ל, שפרעה ביקש אי אז, כשהוא היה ילד, כשהוכרז על תחילת הבניה, שיבנו עבורו ערי מסכנות- ערי אוצרות. בכל אותן שנים ארוכות שעברו מאז היה סבא עשא-ל ילד, נחים המטמונים לבטח בבתי האוצרות הישנים, העבדים עובדים ועובדים – ועובדים ודבר לא זז. הוא לא רוצה ערי מסכנות, פרעה, הוא רוצה עבדים מסכנים. הוא רוצה עבדים מאובנים בתוך קיר שגבוה – גבוה –גבוה אבל תחת פני היאור. אי אז, כששבת היתה עדיין יום מנוחה, הוא התווכח עם אחיו, מישא-ל, “התסכול הזה,” הוא זוכר בדיוק את המילים שאמר אז. “התסכול הזה, לראות את כל מעשה ידיך, עמל כפיך, שוקע ערב – ערב. זה הדבר הגרוע מכל. אני ישן בשדה, בלילה, עם פרוס השקיעה, אני מרגיש מעין סיפוק. גובה. עוצמה. ועם שחר, כשמעירים אותי לעבודה, אני צריך לשפשף עיניים ולתמוה האם כל העבודה של אתמול היתה תעתוע? אשליה? חלום? התסכול הזה מאכל אותי.” מישא-ל לא הסכים עמו. “אני,” הוא טען, “אני הייתי הרבה יותר מצטער לראות את הנוגשים המצריים, את החרטומים והשרים, ואת פרעה, האכזר הזה, נהנים ממעשה ידיי. באים לרקוד על דמי ודמי אחיי הטבועים בקיר ועל זיעתי השפוכה בין לבניו. עדיף לי כך. גם לי גם לך לא יהיה.” שניהם יצאו מהשיחה עם נקודה למחשבה אבל זמן לחשוב לא היה. היה צריך לעבוד. לעבוד קשה. יעיל. ומהר. לעבוד בלי לחשוב, בלי לבכות, ובלי לקוות. התקווה, כך חשב אגאל, היא אם כל כאב. אחרי התקווה, כמו שישית – תאומה באה האכזבה ואחריה תסכול ואחריה יאוש ואחריו החידלון. אז למה לקוות? ולמה. אחר כך ביטל פרעה גם את מנוחת השבת החיונית כל כך, וכבר לא נותר אפילו זמן לשיחת אחים טיפשית ומעוררת חיוך כמו זו. רק להאנח עוד היה אפשרי. ככה, תוך כדי עבודה, תוך כדי יגע ויזע ומאמצים על אנושיים, וחיים בתת תנאים. אנחות כאלה שעולות אל השמיים ומדברות במקומו אל האלוקים. פעם הוא עוד היה משוחח אתו, מתחנן על משפחתו. על חייו. מספר על המלקות שספג אתמול. על היד שאחיו איבד. מתחנן, מתלונן, משוחח, משתף. עכשיו גם לזה אין לו פניות. אז הוא רק נאנח, ככה, בין לבנה ללבנה, בין קבוצת תבן אחת משנה. לקוות הוא אף פעם לא קווה. התקווה אם כל כאב. אבל עכשיו הוא רואה את עיניו היוקדות של אביעזר את מצחו הבוהק מזיעה שמנקדות אותו כיהלומים בכתר פרעה והוא שוקל לשנות דעתו. “אתה יודע למה אני שר?” אביעזר שואל והתקווה מרפדת את קולו כמו קטיפה, רכה ונעימה למגע. אגאל מנענע בראשו. לא. הוא לא יודע למה אביעזר, יצור בלתי אפשרי שכמוהו, משורר בעמק הבכא. הוא לא יכול להבין איך בכלל אפשר לשיר על אדמת מצרים שספוגה בדם של אלפי אחים עבריים. אולי הלויים שרים. כשהיה ממש – ממש קטן ביקר בגושן, ושם, מכל בית ובית עולה ניגון ונעימה ופיזום וקולות. ואביעזר איננו לוי. הוא עובד כאן אתו ב”אתרי הבנייה של פרעה ירום הודו.” כפי שקוראים לזה. “איך קוראים לך בישראל?” שואל אביעזר במעבר חד. אגאל חושד שהוא רוצה לשנות נושא שיחה או שהוא מתחמק במטרה להסתיר את סיבת אושרו המסתורי אבל הוא משתף פעולה. צייתן הוא, אגאל, עבד מאז ילדותו. “אגאל באחיעזר למשפחת השמעוני.” הוא עונה. “איך?” אביעזר מניח יד על אוזנו. משל חרש הוא. “אגאל בן אחיעזר משבט שמעון.” אביעזר אוסף את חבילת התבן הגדולה. השמש כבר כמעט באמצע השמיים!” אתה יודע,” הוא שואל, “למה קראה אמנו לאה לסב סביך בשם שמעון?” והוא עונה לעצמו. “כי שמע ד’.  כי שמע ד’! ואתה יודע מה משמעות השם אחיעזר, והכי חשוב, חשבת פעם מה זה אגאל?” אגאל שותק. הידיים שלו קושרות במהירות חבילות תבן והראש שלו עובד מהר יותר. וגם הלב, שדופק בפראות כאילו עדר סוסים שלם דוהר בו, בוטש בפרסותיו, מעלה אבק, מתרוצץ ומקפץ. “אגאל פירושו שאתה, וגם אני, שקראו לי אביעזר – ואלוקי אבי היה ויהיה בעזרי, ניגאל. זה אומר שנצא מפה. נהיה חופשיים. משוחררים. בני חורין. זה אומר גם יותר מזה, אגאל, זה אומר שיש לנו אלוקים. הוא גדול וחזק יותר מפרעה ויותר מהטלה ויותר מהיאור, יותר מכל האלילים שאתה מכיר! הוא יוציא אותנו מכאן. הוא הבטיח. הוא הבטיח לסבא אברהם ולסבא יצחק ולסבא שלנו, יעקב, הוא אמר שיהיה קשה, ושנעבוד כאן בשביל עם זר וכפוי טובה ואכזרי ומרושע,  ושזה יהיה קשה – קשה.  הוא הודיע שהתינוקות שלנו יילקחו, ונשותינו תלדנה תחת התפוח, בשדה, אבל אחרי כל זה, הוא הבטיח! הוא הבטיח שעוד ניגאל. יבוא יום. אני מאמין בכך בכל ליבי. יבוא יום ונצא מפה. נצא מפה ברכוש גדול – הוא אמר. אז נכון, עכשיו קשה ועצוב ואבל וכמעט בלתי אפשרי. אבל תזכור, תזכור איך קוראים לך, ילד.  תזכור שיום יבוא. יום יבוא, וניגאל.”