על כתיבה ועל דבש: רותי קפלר בראיון ספרותי, לקראת הולדתו של 'ילדה נוף' – הספר החדש

איך כותבים סיפור ארוך בלי להתייאש, הייתה אחת השאלות הראשונות שקיבלתי בקבוצה נחמדה של סופרות לעתיד. "ואם זה נמאס באמצע, מה עושים?"

מה עושים? קל. יושבים על המדרגות ובוכים. (זו התשובה האולטימטיבית של הדודות הפולניות שלי, לכל שאלת 'מה עושים').

למעשה, אין לי מושג בעניין, כי מעולם לא כתבתי ספר בלי עורכת על ראשי, ובלי מגלב של מפיקה מאיימת על גבי. כל הספרים פורסמו בהמשכים בעיתון. ואז אין דרך שיימאס לך, כי רק מלדמיין את המפיקה שולחת לך מיילים נזעמים, מאיימת בהלשנות למו"ל, ומבהירה שאת הורסת את המערכת כולה עם האיחורים שלך ובגללך הגרפיקאיות בוכות והמגיהה חטפה משבר נפשי, את מעדיפה לכתוב וזהו, בין אם נמאס ובין אם לא, רק תפסיקו לצעוק עליי, מה כבר עשיתי, די.

ולא משנה שעכשיו השעה ארבע וחצי בבוקר, קור כלבים, ירושלים ישנה, הנורמלים ישנים. את כותבת וזהו, ובלבד שלא יחזור הסיוט על עצמו גם בשבוע הבא.

עד כאן מילתא דבדיחותא. מכאן ברצינות.

כתיבה היא אהבה, היא אמנות, היא אמורה להיות האושר של היום, השוקולד הבלגי שלו. הרגע בו עוזבים את כל הטרדות ומתמכרים לחדוות היצירה, לקסם שבמילים.

בעיניי, סיפור כותבים מאהבה. או שלא כותבים בכלל.

זו הסיבה שבחרתי לא להתפרנס מכתיבה ביום יום. שהיא לא תהפוך לעבודה, לדד ליין מייגע, לספירת מילים ולבהיה במסך. המחוייבות המעיקה הורסת את האמנות, שוחקת אותה לפרוטות של חומר.

רציתי אמנות טהורה. נקיה.

עדיין, גם בתוך המרחב הזה, קורה שהכתיבה הופכת ל'אוף'. האתגר באותם רגעים הוא להתגבר על ה'אוף' הזה. להזכר בפלא. דבורי רנד ציטטה לי יום אחד את גרוסמן, שאמר שהוא מרגיש שדבש ניגר עליו מהשמיים, כשהוא כותב.

המשפט הזה עזר לי בלילה הקשוח שאחר כך, לקום בשעה בה אפילו הכוכבים עוד ישנו, ולכתוב. מי כמוני מכיר את האלוקות שבתוך האמנות. כאילו יש מלא-מלא דבש בשמיים, מחכה שנגיר אותו, זהוב ומתוק וחמים, אל המקלדת, אל הסיפור, אל העולם והחיים.

"איך נזהרים שהסיפור לא יהיה פרובוקטיבי מדי", שאלה נחמדת אחת.

התנגדתי להנחת היסוד שבבסיס השאלה הזו. הסיפורים שלי לא פרובוקטיביים. הם מדברים בשקט, אף פעם לא צועקים בקול. הם מציגים אמיתות ומשקפים מציאויות. המילה 'פרובוקציה' היא בעצמה פרובוקטיבית לטעמי. לא אוהבת אותה.

אם יש מישהו שהאמת או המציאות נראים לו פרובוקטיביים, הוא מוזמן לבדוק למה. איך אמת פשוטה הפכה בעיניו ל'התגרות'. האם כל מי שלא חושב כמותו, מתגרה בו?  

למעשה, כדי לכתוב סיפור שמציג צדדים מורכבים במציאות, חייבים להבין את כל הצדדים. להכיר אותם ולדבר איתם. לשמוע אותם לעומק. אי אפשר להתנגד למשהו, בלי להכיר אותו היטב. בלי לדעת לנסח ברהיטות את המניעים שלו. (זו הסיבה שלא אוכל לכתוב על גיבור נוצרי, למשל. לא רוצה להתעמק בו. לא יכולה לכתוב עליו בלי להתעמק).

אחר כך לומדים למחוק. לעדן, לרכך, לצבוע בפסטל ולא בפנדה. לא להיות נחרצים. לצייר מקרים פרטיים ולא לקבוע כללים במסמרות. להוסיף עוד הרבה אלמנטים לתמונה, גיבורים וזויות ככל שיידרש.

ולדעת לעצור.

להקפיד שזו לא תהיה סטירה בפרצוף, אלא אמת עדינה, בצבעי מים, מוגשת עם פלחי פומלית ורוטב תותים בצד. אמת שכיף לאכול אותה, ואפילו לחשוב עליה ביום שאחר כך. אמת שלא אומרת 'רשעים, נוכלים, גנבים' אלא 'בואו ונחשוב על זה ועל ההוא. האם התנהלות X תמיד מחוייבת המציאות? האם ואיך אפשר לשנות אותה?'

יש בספרים שלי המון המון יופי של הציבור החרדי, של שכונותיו, של המשפחתיות שבו. על יחסי החברות המדהימים, על ערכים של אמת, ואנשים שכל כך רוצים להיות טובים. כל הגיבורים שלי טובים. הם מתמודדים מול סיטואציות מורכבות לפעמים, אבל אף פעם אין האשמה או הוקעה. רק תיאור מצב נתון והתמודדות מולו. גם בילדה נוף, כאשר אמא של ליבי מתמודדת מול דרישות בלתי אפשריות של בית הספר מהילדה, ועדר קרנפים מתרוצץ בינה ובין המחנכת –הסיטואציה מכבדת. בלי התקפות. בלי האשמות. תיאור מצב.

מי שעדיין, אחרי כל זה, מרגיש שהוא נע באי נוחות מול ספר מסויים, מוזמן –באהבה ובכבוד – לסגור אותו. לא חייבים לקרוא כל דבר. בקוצק, איפה שגדלנו, חינכו על משמעת עצמית. לא טוב לך? ייתכן. הגיוני. תעצרי. תחזירי למדף. אל תדרשי מהסופרות לא לכתוב, או מכל הציבור לא לקרוא. יש לי בת צליאקית, מעולם לא דרשתי מרשתות המזון להסיר את דגני הבוקר ואת חטיפי ה'קליק' מהמדפים.

איך מתחיל סיפור?

אנוכי מבקש התחיל מידיעה בעיתון, על חסר בית שמת מקור בליל סופה. היה נראה לי ממש לא פיר שאף אחד לא מתעניין בו ולא כותב עליו כלום. החלטתי להתעניין בו בעצמי, לכתוב עליו בעצמי. כדי להוסיף את האיזון לספר (תייכף נדבר על איזונים בכתיבה) (יש לקרוא את המילה 'תייכף' במבטא פולני כבד), הצטרף אל הקבצנים חסרי הבית גם גיבור מיוחס, מסודר כלכלית ובעל משפחה, כדי לתת ניגוד בין הדרכים.

הנורמלי האחרון התחיל מאשת שאלים שירו בה. וכשקראתי את הידיעה עליה, חייכתי לרגע, כי מגיע לה לזאתי שלא צייתה לשוטר, לחטוף וללמוד לקח. ואז נבהלתי, כי איך יכול להיות שירו בה ואני מחייכת.

אני אכתוב את הסיפור שלך מחדש, הבטחתי לה, לאותה אשה לא מוכרת. אני אכתוב אותו ככה שכאשר יירו בך, הלב של כולם יפרפר יחד איתך. וכשדמעותייך יזלגו אל הכרית בלילה בודד, בו היד שלך תכאב, לא תהיי שם לבד.

היות והיא הייתה אמורה להתחתן עם מישהו בסופו של עניין, הוספנו רווק קשיש שיתחתן איתה. הוא ניגוד שלה מכמה בחינות. וכדי להדגיש את חשיבות הקהילה (היא למעשה בורחת מקהילה), הגיעו הפפואנים הילידים, שמחפשים לשמר את הקהילתיות, המשפחתיות והמסורת. (למה פפואנים? כדי להרחיק אותם ככל האפשר מהעולם שלנו. כדי שיהיה אפשר לקרוא את הלבטים שלהם, בלי אמוציות מיותרות).

שיבולים התחיל ממני, ילדה בת 13 וחצי שמשוטטת בהפסקה בחצר האחורית של הסמינר עם חברתה. פוגשת קיפוד תקוע בגדר. לאף אחד לא היה אכפת ממנו. חברות ו/או מורות שניסיתי לעניין ברגשותיו הקשים, הגיבו בהתעלמות מוחלטת. התקשרנו מתוך הסמינר לשלל מחלקות רלוונטיות בעיריה, עד שהשגנו מישהו שהגיע עם קאטר, חתך את הגדר ושחרר את הקיפוד. קיבלנו עונש. לא על ההתקשרות הנ"ל (אף אחד פשוט לא ידע עליה), אלא על היעדרות מהשיעור. אין לי מושג עד היום למה החוויה הזו הייתה לחוויה מעצבת. אולי היותי התינוקת, קטנה בפער גדול משאר בנות הכיתה והמחזור. שנה שלמה הייתי התלמידה הכי קטנה בסמינר. ילדה בין בחורות. אולי ההבנה שאף אחד לא באמת מבין. אולי הבדידות. שנים אחר כך חזרתי אליי. שיניתי את דמותי לבלי הכר, רק הגרעין נשאר, והקיפוד.

וכאן מגיעים לשאלה הבוערת. "לכתוב בשם שלך זה תכלס להיחשף לעולם, לאנשים שלא מכירים ושלא יפגשו לעולם, זה להכנס לפיות של אנשים ולשלם מחיר. זה בטוח שווה?"

התשובה היא שהם לא מכירים אותי. בכלל.

הציבור אולי חושב שהוא מכיר. למעשה, הוא יודע בדיוק מה שאיפשרתי לו לדעת. החלון שנראה לו כמשקיף אליי, אטום.

חוץ מהשם שלי ועיר מגורים, שהם אינם סוד, הקוראים לא יודעים עליי שום דבר במישור האישי, דרך הספרים. הם לא יודעים כלום על קשרים זוגיים, משפחתיים, לא על אמהוּת, לא איזה שיר אני אוהבת, ומה נחשב אצלי להצלחה, ולא שום דבר על הילדים שלי והבית שלי והחלומות שלי והתסכולים שלי ועל מה שהייתי רוצה להיות. כלום!

ככה שהם יכולים להמשיך לנתח בנחת, זו לא אני אלא דמות דמיונית שהם בנו להם.

אלו שמכירים סופרת, יכולים לזהות בספרים שלה מאפיינים שלה. הם יכולים להגיד "הי, הילד X בסיפור Y הוא ממש שלוימי שלך". והם יצדקו. אבל זה מפתח הצפנה א סימטרי, ציבורי. מי שמכיר את המידע המוצפן, מזהה אותו. מי שלא, לא יצליח לזהות מי מבין כל הילדים בכל הסיפורים, נושא את הגנים המשובחים של בנה-מחמדה של הסופרת.

איך סיפור ממשיך

קומפוזיציה של סיפור היא אחד הדברים הבסיסיים בעיניי. אף אחד לא שואל עליו אז אענה בלי ששאלו. כמו במוזיקה, כמו בציור, גם באמנות הכתיבה יש קומפוזיציה; היחסים בין האובייקטים ובין מסגרת היצירה.

כדי ליצור קומפוזיציה נכונה, חייב להיות איזון וגיוון בסיפור בין סוגי הגיבורים, הזירות, התזוזות, המהלכים, המקומות.

לדוגמה: יענקל הלר ב'לחיות וחצי', היה אחת הדמויות הכי קשות לכתיבה. הוא במצב וגטטיבי. צמח. לאורך רוב הספר הוא שוכב באותו מקום, באותה תנוחה, רואה את אותם דברים. אדם כזה שמספר בגוף ראשון, עלול לצאת משעמם ברמות קשות. לכן היה צורך לייצר מחוצה-לו את העניין. אם זה בשיחות שהוא שומע, בריחות שהוא מריח, בזכרונות שעולים בו. במזרון שלו, שקורס למצב החייאה ומותיר אותו על הבסיס הקשה. במבקרים השונים שמגיעים אליו, ובדרכים בהן הוא נודע על דברים שקורים.

בנורמלי האחרון היו לי שלושה גיבורים לא נורמטיביים. (רווק שמאלן, אשת שאלים ילדותית במקצת, וחולה בסינדרום ירושלים). כדי לא להפוך את הספר כולו למסיבת שיגעון, הוספתי גיבורים יציבים ושפויים ביניהם, ונתתי להם הרבה קול ובמה. (פייגי העיתונאית, מרים אשתו של אביצדק).

בסיפורים בהמשכים שמתפרסמים בעיתונות, המשימה קשה עוד יותר, כי בכל פרק בפני עצמו חייבת להיות קומפוזיציה נכונה. הקוראים האהובים שלנו, היפראקטיביים ורדופי מלל, רוצים לקבל יצירה בפני עצמה בכל שבוע. אין סבלנות להם. ועל כולנה – תופעת 'הקוראת ברופא השיניים'. מדובר על קוראת רנדומלית כלשהי, שהגיעה לרופא השיניים לטיפול שורש, ובעודה ממתינה בתור לקחה לעצמה מגזין מסל העיתונים וקראה פרק אחד. רק אחד. ותיפעם רוחה ותשלח מכתב נזעם לעיתון, איך זה שכותבים בפרק ככה וככה. על הקוראת הזאת, כך טוענות עורכות מסויימות, לקבל מענה לתמיהותיה. ולכן בכל כתיבת פרק עלינו להתחשב גם בקוראות רופאי השיניים למיניהם, או שיעבור חוק שלרופאי שיניים אסור לשים סלי עיתונים בחדרי ההמתנה.  

– כשאת כותבת, עד כמה את נותנת למחשבות כמו 'מה הקוראים/המבקרים יגידו על זה', להנחות לך את הכתיבה? איך אפשר להמנע מזה, בעיקר אחרי הצלחה, כשיש את הציפיה של כולם ואת הפחד לאכזב?

כמה אני נותנת למחשבות על הקוראים והמבקר להנחות את הכתיבה? הרבה מאוד. אין ברירה. אנחנו לא יוצרים בחלל ריק. כל עוד הכתיבה היא לציבור, יש לחשוב על הציבור כשכותבים אותה. אם ניקח את ילדה נוף, כה הרבה זהירויות הזדהרתי בו, כדי לא להרתיע. להביא את המציאות של גידול ילד מאתגר, עם כל ההתנגשויות הכרוכות בכך – מול הממסד, מול בן הזוג, מול הילדים האחרים בבית ומול ריבונו של עולם, אבל בצורה שקולה ואחראית. בלי שתורגש התלהמות לשום כיוון. יש בו פרק בו בתיה, אמא של ליבי, יושבת מול פסיכיאטרית הילדים, מתארת את נסיבות הולדתה של ליבי, ובוכה. כל סצינה בפרק הזה נשקלה בפלס. מה לומר. איך.

את השטויות שאני כותבת לקבצים ריקים וסודיים, אכתוב בהתעלמות מוחלטת מהתשעה מליארד שחולקים איתי את הכדור. אבל סיפור שנועד לציבור, ייתן לציבור את תשומת הלב. (כלומר, לחלקים מהציבור. אף פעם אי אפשר לרצות את כולם).

לגבי ציפיות, אי אפשר לעמוד בעומס הנפשי שלהן. אז אני יודעת מראש (פולניה שכלתנית כבר אמרנו), שייתכן ויום יבוא ואפרוש ממלאכת הכתיבה, כי אראה שזה כבר 'לא זה'. לא התחייבתי לאף אחד, ואף אחד לא התחייב לי, שאמשיך תמיד לכתוב. אומרת תודה על כל ספר שקיבלתי, על כל טיפת דבש. מבקשת על ההמשך אבל בלי היסטריה.

איך סיפור נגמר

בטוב. תמיד בטוב. עם אמונה שיהיה טוב בסוף. חייבת לתת לקוראים (ולי) את הפינוק הזה. את התקווה הזאת. שאלו אותי בזמנו על עדינה כץ, הסגנית הנהדרת ב'שיבולים', אם היא שאובה מהמציאות. לצערי לא. כך גם הפנטזיות ב'ילדה נוף' על המפקחת אביטבול, שנותנת לליבי תעודת סיום תיכון, ואחר כך ההצלחות של ליבי בחיים ובעבודה. אני לא כותבת בסיפורים כאלה את מה שהיה באמת, אלא את מה שהייתי רוצה שיהיה. רצונות הם תפילות, לפעמים גם סיפורים הם תפילות.

רוצים לדעת הכל לפני כולם? הרשמו כאן!