הבת של ברמן מהעירייה פרק שישי’

מאת חני סגל מחברת הספר’על המגרש הזה בניתי’

לא. אין לה מושג בעיצוב.

היא לא אמרה מפורשות כמובן כזה שקר בוטה, אבל נתנה למרים לאה להבין שלהתנהל מול המעצבות זה לא בשבילה. רק זה היה חסר לה! לתקשר עם עמיתות שעבר ולהיתפס בשנייה בזהות הבדויה שלה…

וככה היא עומדת היום הזה בשערי המועדונית הכמעט כמעט גמורה והכמעט כמעט מעוצבת לחלוטין והלב שלה מפרפר בקרבה.

“עכשיו מתחילה העבודה שלך” אמרה לה מרים לאה בשיחת בזק על הבוקר. “בזה את כן מבינה, נכון? היום מגיעות הילדות. שבי בבוקר על התיקים שלהם, תכנסי קצת לנעליים שלהן ותחשבי על יום פתיחה מהנה במיוחד”

יום פתיחה מהנה במיוחד.

כמה מורך ופחד הכניסה בה ההוראה הזאת.

אפילו מדריכה בבית הספר היסודי היא לא היתה ואיך תארגן יום פתיחה מהנה במיוחד?

“מה עם מישהי נוספת לצוות?” היא שאלה את מרים לאה ברעד “אמרתן שאני רכזת, איפה עוד עובדות?”

מרים לאה נאנחה אנחה עמוקה עמוקה “אנחנו ממש בקשיים של גיוס עובדות”

היא לא המשיכה ברוב חסדה להסביר שבעצם רק בגלל זה היא קבלה את העבודה. שתגיד תודה.

היא אומרת תודה לה’ בלב ונשכה שפה “שמונה ילדות?”

“תשע” נאנחת שוב מרים לאה “מישהי דחופה התווספה אמש. לצערי”

תשע ילדות!

זה היה יום מלחיץ נורא

היא בכתה במהלכו כמה פעמים בשקט לתוך הכר. אי אפשר הרי שאבא ואימא ישמעו את חוסר האונים ויאמרו בנוגות, נו מה. איזה שטות עשית.

היא גם לא ממש רוצה עזרה הרי.

בסוף החליטה להביא טרמפולינה ומכונת סוכר. זה היה נשמע לה כמו משהו שיכסה היטב את כל הגילאים ויהווה אטרקציה מספיקה.

ועכשיו היא פה.

עוד מעט אחת.

המפתח נרעד בתוך ידה. קרקש בתוך המנעול, חרקק ופתח את דלת הפלדלת העירומה. צריך פה איזה שלט נורמלי. חמים.

אויש. וצריך לסדר פה אחרת את הריהוט, דחוף!

הכניסה היתה גדולה וחפה מכל. החדר שהשתרע בהמשך היה מרוהט בצפיפות כבדה מעט יותר מידי. פינת ספר עם פופים ובובות גמדים צובטי לב. פינת אוכל עם שולחן בר גבוה וכסאות ארוכי רגליים,

שטיח באדום צהוב לבן, שעיר מאד בין ספה נמוכה לריקליינר גבוה,  וגמד כמעט מוחשי, ענק ענק מחייך מן הקיר.

הרעיון שלה, אבל התוצאה לא מספקת.

זיסי העיפה את המפתח אל פינת שולחן הבר והחלה גוררת ריהוט.

ספה לכניסה ושטיח. להעביר תחושה משפחתית מיד בתחילה.

הזיזה את פינת הספר ליצור תחושת מרחב. העמידה את השעון הגדול בפינ.. השעון!!

אחת כבר! הצילו!

והיא  עסוקה בלעצב פה. זה בכלל לא התפקיד שלה עכשיו. פשוט לא. יהודית לוי!

 

באחת וחצי בערך אמרה מרים לאה מגיעות הראשונות.

יש לה פה ילדונת בת שמונה וחצי שלוש ילדות בנות שבע, שתי ילדות בנות שלוש ותינוקת בת שנתיים.

זיסי פתחה בלחץ את המזוודה בה היתה הטרמפולינה ארוזה וניערה אותה החוצה.

ילדות בגילאים כל כך שונים, וככה כולן ביחד באותה פעילות? מה חשבה לעצמה אתמול?

איך תפעיל אותן בהרמוניה?

נפלה על הפופ בייאוש.

איזו מן עבודה לא מתאימה מצאה לעצמה.

להכין סקיצות לבניין שלם נשמע לה קל יותר מלהפעיל קבוצה כזאת לבד.

תהילים.

היא צריכה להתפלל. זה המוצא האחרון שלה.

מלמלה באפס כח שיר המעלות. (כל יתר הפרקים נמחקו מזכרונה) ונעצה צפורניים בפוף שתחתיה. נס שיש פה פופים.

אחת ועשרים.

הי, תנפחי כבר את הטרמפולינה!

קפצה בבהלה. חיפשה שקע. אין.

לא ייתכן.

הזיזה בקדחתנות את הפוף, את שידת הספריה, את ארון הבובות, אין שקע? הזיה.

אחת שלושים וחמש. סערה פרצה פנימה.

ילדונת רזה וגבוהה עם עיניים בצבע הדבש ושלוש אחיות קטנות בעיניים זהות במדויק.

“שלום, אני מירי”

זיסי החוירה והושיטה יד רועדת במקצת. “שלום מירי! אני זי..” נשכה שפה. “אני יהודית.”

“מה זה, טרמפולינה?”

“כן.”

זיסי עמדה בתנוחה גמלונית ליד הטרמפולינה הבלתי מנופחת והחוותה לעבר מכונת הסוכר “תראי, הבאתי גם ימבמבם”

“אנחנו אבל רעבות קודם” אמרה מירי ולפתה חזק יותר את שתי אחיותיה “ימבמבם זה רק קינוח”

מה שנכון נכון.

“אתן רעבות. ברור.” צעדים חפוזים למטבח. שלחו לפה ארוחת צהריים? “הינה אני מחממת את האוכל.”

“רק עכשיו מחממת!” רדף אחריה קולה של מירי

רק עכשיו מחממת.

ואיזה נס שכן, הגיעו לפה קופסאות ארוזות. ויש פתיתים ושניצל וגם מיקרוגל….

הילדות בסלון בכו חזק יותר ורקעו ברגליים ומירי נשפה שם בזעם.

והתנועות של זיסי הפכו לגמלוניות יותר ויותר.

“נו?” מישהו נשף עכשיו ממש לתוך הגב שלה. מירי הגיעה פיזית לדאוג לאוכל. השינצל התחמם. עכשיו הפתיתים. מירי נקשה חזק יותר על הארון הלבן. הפתיתים לא חמים מספיק אבל הצלחת החד פעמית כמעט נמסה.  מירי בעטה בדלת הארון. אין צלחות אמיתיות. יש תבנית אלומיניום. הילדות בכו נורא חזק על הרצפה מתחתיה. הצטרפו לאחות הגדולה למטבח.

ואש!! אש בוערת במקרוגל!

“הצילו!!!!!” וכולן בוכות פה ביחד.

עכשיו גם זיסי.

וגם הנטלה מלאת המים שנשפכת על המקרוגל החדש ומכבה את האש.

ריבונו של עולם. ותיכף יגיעו שאר הילדות.

“היא בוכה” ציינה אחת הילדות בתבונה “היא קטנה”

היא קטנה מאד מאד. אכן.

קטנה כל כך שהיתה בורחת וזהו. משאירה את מירי פה עם אחיותיה. היא נראית בסדר. בוגרת.

היא יכולה גם להזעיק איזו שכנה ולהתקשר לומר למרים לאה שמשהו דחוף העיף אותה מכאן. שהיא לא מסתדרת בלי סייעת. שיש לה מושג רק בעיצוב. שהיא לא מבינה כלום בילדות!!

יד קטנה נתחבת אל מתחת כפותיה. ממששת את הדמעות שלה.

נו לא באמת.

אין לה באמת ברירה.

מספיק לבכות.

לקחה ברגליים רועדות את צלחת השניצלים אל שולחן הבר. חזרה ברגליים רועדות ולקחה גם פתיתים שרופים.

בידיים רועדות הרימה את בת השנתיים

ובקול רועד קראה לחלל “אז אוכלים עכשיו. בואו”

והם אכלו עכשיו.

ושיחקו עכשיו בקליקס.

והכירו עוד ילדות רעבות.

ולוו כבל מאריך משכנים.

וניפחו בשקע של המיקרוגל את הטרמפולינה

וקפצו

וקצת רבו

ובכו

ואכלו ארוחת ערב

וחיפשו את המפתח בשש

ולא מצאו

ולא מצאו

ומצאו אותו בשבע בין הצלחות המלוכלכות שנשארו על השולחן. נס.

והיי. לא הכינו שעורי בית. בכלל!

.