וולאז'ין תרמ"ה
מקום טוב בפינת בית המדרש, קרוב לתנור הגדול, סטנדר עץ משויף היטב ושני כרכי 'בבלי' בהוצאת האלמנה והאחים ראם. חדש.
אכסניה (סטאנציע) נקייה, שתי פרוסות לחם עבות וקוביית חמאה טרייה.
לא חסר לו כלום.
אהרון מלקק את שפתו התחתונה, מניח את הכריך בצלחת המונחת לפניו, אומד את גודלו, כן, יש שיעור לברכת המזון.
"שיהיה." מפטיר לעצמו בקול, קם ממקומו ליטול מים אחרונים, תיכף ייגמר הסדר, תיכף יבוא ראש הישיבה וימסור את שיעורו, גם כך הפסיד את רוב הסדר הראשון.
תיכף –
מושך בכתפיו, לא. עליו ללכת. הוא לא יהיה בשיעור, אהמ… אולי כן.
לא.
המים נוזלים מבין אצבעותיו, קרים, אדישים.
אולי בכל זאת ילך, רק לדקות הראשונות, רק לראות את החיוך הסבאי של ר' נפתלי צבי, רק לשמוע את ה'צפרא טבא' שלו. רק לראות אותו רוכן לשמוע סברא של צורב צעיר.
רק. אולי.
"…הזן את העולם כולו –"
כולו?
"…נותן לחם לכל ב-"
לכל?
בשר?
המילים מתערבלות במוחו, מקפצות מכאן לשם, נעמדות מולו ודורשות תשומת לב. לא מסוגל. דוחף אותן החוצה, זורק.
נועץ מבט ארוך בפיסת הלחם המונחת על הצלחת, עוקב אחרי מעופו של זבובון קטן, "…ירושלים עיר הקודש…"
אולי. אולי בכל זאת ילך. יעמוד, ימשש את הכתלים הלבנים, אולי ייכנס פנימה.
יעמוד בצד, יקשיב, יספוג קצת ורק אז ירד חזרה אל העיירה עצמה, לחדר הכינוסים המואר.
"…יברך את עמו בשלום. אולי."
אהרון קם ממקומו באחת, הכיסא נופל לאחוריו, בקול חבטה רם, רגלו מתעקמת. מעמיד אותו בתנועה זועפת. לא צריך ללכת, כמה שיסיים עם המקום מהר יותר, יקל עליו להיפרד, חבל למשוך את הזמן, ובסוף ממילא כולם ידעו שזהו. הכל נגמר.
או התחיל.
או שלא.
הוא פולט אוויר בנשיפה. מחזיר את קופסת המלח למקומה, עוטף בפיסת נייר קטנה את שאריות הלחם והודף את הדלת. לצאת. כמה שיותר מהר.
לעזוב את המקום. לשכוח מכל מה שקשור אליו. שקושר.
לברוח.
*
"לא היינו צריכים לשלוח אותו." היא מנגבת את לחייה, "הוא צעיר והרוחות ברחובות -"
*
חיוך גדול, אותיות קיריליות על כריכה של ספר והרבה יין! מקציף.
לא אוהב יין! מרים את הכוס. יין עשיר, מחמם, מחליק בגרון.
יין נסך!!!
משתעל. נחנק. מישהו טופח על גבו. קורא לחבר.
י-י-ן נ-ס-ך!!!
צעקות מתנפצות בקצה התודעה, קריאות לעזרה. לא, לא, הכל בסדר, הנה אני קם, סתם שיעול קטן, מחלת חורף מאוחרת.
פוקח עיניים מבולבלות. מעביר אצבע על השפתיים, יורק בכוח את שאריות המשקה, מתנצל.
"אני – אני חושב שאלך עכשיו."
מנדל עוזר לו לקום, לנקות את הסביבה, לנגב את השפם. ללכת.
תופס אותו בחוץ, "תבוא בשמונה וחצי, יש התארגנות, שירה מתוך הלב, לתוך הלילה, מקס יגיע גם. תבוא?"
זו לא שאלה הוגנת. בכלל לא.
שירה.
מתוך הלב.
לילה.
מקס.
לא יכול להגיד לא.
רוצה לשיר, לשיר, לשיר, לשיר, ל-
"בטח שאני אבוא, אני אתאושש קצת וגם אם לא, השירה תעזור לי להתאושש, אני אוהב -"
מנדל טופח לו על הכתף, "אתה אוהב לשיר, כולם כבר יודעים, אני אמרתי מזמן: אתה, בזבוז אתה, צריך להיות מוזיקאי, אופנהיימר אמר לי שבמינכן נותנים לכישרונות צעירים לימודי מוזיקה ב-" הם כבר קרובים אל האכסניה, הדלת פתוחה לרווחה, "בערב אספר לך פרטים מדויקים יותר, אתה נראה עייף מאד."
עייף מאד הוא נהדף על ידי מנדל אל תוך החדר, לא סוגר את הדלת, נשכב במיטה, מושך שמיכה, ריח זר.
לא מוצא מתחתיה חיוך.
*
מוחה עוד דמעה, מניחה את התינוק בעריסה, מנענעת אותה קלות.
"לא היינו צריכים להרשות לו." היא אומרת שוב, "הוא ילד קטן וחבר אחד יכול לאבד אותו ברגע, אני דואגת."
*
צלילים סובבים אותו, נעימות קלאסיות ששמע ביום שני, כינור, פסנתר, עניבת פפיון אדומה, קשת, מיתרים, קלידים.
מניח ידיים על האוזניים, רוצה להתרכז בקולות, לשמוע שיר אחד. למשש את התווים.
אהרון.
אף אחד לא נכנס לחדר. אף אחד לא שומע את הקולות שהוא שומע עכשיו, אף אחד לא מבין עד כמה הקולות הללו מושכים אותו, מסנוורים.
אהרון. אולי תעצור רגע.
מנסה לאחוז בקולות, מזמזם לעצמו, לא לשכוח את הלחן, לא לאבד קצב, רוצה להיות מוזיקאי. לנסוע למינכן, לצאת מהמגדל שבונים עליו, להיות אהרון אחר.
אהרון?
לא, אולי ארנולד.
אהרון?
יש מישהו בחדר? בבהלה הוא שומט את השמיכה, הצלילים מתפזרים איתה לכל עבר, מתיישב על המיטה.
"אני רוצה שיר." הוא אומר בסרבול, "אני רוצה משהו אחר. אני לא מתאים."
החדר ריק.
"אני כן רוצה להישאר בישיבה." הוא לוחש לעצמו, "אני רוצה." לרגע הוא תמה מה בעצם החידוש בכך וכי מי ירצה לעזוב את הישיבה? וכי מי ירצה להתחיל את היום בלי ברכתו של ר' שלמה דוד, המשגיח (דינקין)? בלי שטיק'ל רשב"א?
הצלילים מתאספים חזרה מסתדרים ליצירה שובת לב, למה בעצם להישאר? וכי מי ירצה להישאר עד אחרית ימיו לבלות בחברת אנשים שאין להם בעולמם אלא רק ד' אמותיהם בלבד? וכי מי יוותר על עולם של ידע ועוצמה ושירים ולילה ומנגינה?
לא יודע. לא רוצה.
רוצה.
מה רוצה?
לא יודע.
להישאר? להישאב?
"אייבישטער." הוא לוחש ללא קול. "אין לי כוח. לא רוצה להחליט. לא רוצה להפסיק לרצות. רוצה לרצות להפסיק."

*
"הוא חזק, הילד הקטן הזה, ביילא, את לא צריכה לדאוג כל כך, תתפללי והכל יהיה בסדר, תמיד רצית שהילדים שלנו יהיו תלמידי חכמים, לא?"
היא בולעת רוקה בדממה, "אבל -" נלחמת בדמעות, "מאיפה יהיה לו הכוח?"
*
להפסיק.
לרצות.
משפיל את עיניו, הנעליים, הן כבר מרוטות, פוערות לעומתו פה גדול, רעב, לועגות לו. אם תישאר כאן, תישאר איתנו, בדיוק איתנו, עם השפשוף בצד ימין והחריקות על מרצפות האבן הקטנטנות. לא רע, לא רע בכלל. הא?
רע מאד. נורא. קר בוולאז'ין, הדרכים מלאות בוץ. והדרך לבית המדרש לא קצרה כל כך.
לך למינכן וזרוק אותנו, תוך שנה תוכל לרכוש נעליים חדשות, עם עקב ושרוכים חדשים, צא מהחדר הקטן הזה, לך.
מצחיק. אפילו את עשרים הקילומטרים עד תחנת הרכבת הקרובה מולודעצנא לא יצליחו הנעליים האלו לשרוד, למינכן, הן מציעות לו ללכת.
לך, הן דוחקות בו, אל תתמקד בקשיים, נשארו לך כמה 'גראשן' מהכסף שטאטע שלח, תמיד תוכל לשכנע בהן את ר' פרץ העגלון לקחת אותך חצי דרך, או לחלופין להשיג בעזרתן כמה מסמרים לדפוק בתחתית הסוליה.
לך.
למינכן, לווינה, אפילו פטרבורג מספיקה לך, אופרה, פפיונים וכינורות.
ומה על השיעורים בחומש של הנצי"ב? ומה יהיה על השטיקלא'ך "נפש החיים"? ומה –
הוא עוצם את עיניו, בולע בנקישה את רוקו.
אין דרך אחרת.
הנעליים דוקרות פתאום, לך.
הגיע הזמן ללכת. לך לך.
לך לשיר.
לשיר.
"אני רוצה לשיר." הוא אומר לעצמו, נעמד על הרצפה. מתנודד קצת. תופים הולמים בראשו. "לשיר." מכחכח בגרונו, מיישר את קפלי הצווארון. עוצם עיניים.
"אבל אנחנו עמך בני בריתך -"
מה, מה זה השיר הזה? מאיפה הגיע פתאום?
פעם היו שרים אותו בישיבה, טאטע תמיד מספר, היו נזכרים בגר הצדק, בשיר שניגן בעלותו על המוקד בכיכר הראשית בווילנא, ומאמע הייתה מתרגשת, מנגבת דמעה ובלילה הייתה מרדימה אותם עם השיר הזה.
הוא מניע את ראשו. חודשים שלא שמע את מאמע שרה אותו, חודשים שלא ראה את פניה העדינות מעוטרות במטפחת של שבת. חודשים.
"בני אברהם אוהבך –" רק עוד פעם אחת מאמע, עוד פעם אחת תחליקי על הלחי שלי, תשירי לי בשקט את השיר, רק תחבקי אותי עוד פעם אחת ואני אשאר אצלך בין ידיך לעולם, רק עוד פעם אחת. מאמע.
"זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח -"
נוזל רטוב חם על לחייו. לא, הוא לא בוכה. הוא רק רוצה לרוץ חזרה, לרגע אחד לביאלוסטוק, רק לרגע, רגע אחד, לשמוע את השיר ולחזור.
לחזור.
לחזור לרב נפתלי צבי, לחזור לשירת חייו.