שמונה ימים אחרונים – רחלי שיין

התינוק בן חצי יום.

דינה השכנה באה לאחל מזל טוב.

“את יודעת הרי,” היא אמרה לה, “שאין כאן שום דבר משמח. שום דבר ממש.”

את יודעת, הרי, שמרגע שהוא נולד יש לי עוד שמונה ימים אחרונים וזהו. הוא יהיה הבכור והאחרון. כמו כל התינוקות של התקופה האיומה הזו, התקופה של הסוף של העם שלנו.” היא הביטה בה בעיניים תכולות – תכולות, מלאות כאב, היא היתה מבוגרת יותר וסכנת ברית לא נשקפה לה, אבל כבר שבועיים היא ישנה בלי דלת, אלמנה, לבדה, ורק זכרון בעלה שנרצח כשסירב להקריב חזיר ממלא את ביתה הבזוז.

“אז למה, למה את מאחלת לי מזל טוב, למה?!? הרי אם זו היתה בת, היא היתה יכולה לחיות, וגם זה רק אם היינו מצליחים להחביא עבורה קרן חלב לא מסומנת. זבולון לא היה נותן לבת שלו לינוק כפירה. אני… אני אולי כן… הייתי רואה את הבת שלי גוועת ברעב, ככה,  לא נראה לי שהייתי מסוגלת לעמוד בידיים שלובות ולא להגיש לה את הקרן – ושיהיה כתוב עליה מה שיהיה, היא כל כך קטנה, אבל ממילא זה בן, וממילא רק שמונה ימים יש לנו. רק שמונה, וחצי יום כבר עבר.” היא לא בכתה היא רק חבקה אותו חזק יותר. הוא באמת היה קטן כזה. זערורי וחסר ישע, פתאום פקח עיניים והביט בה, באמא שלו, במבט רך כזה, מכיל. כאילו הוא זה שיודע את האמת והיא סתם ילדה קטנה, פותה ונאיבית. היא מסתכלת עליו. ילד שלה. ילד יהודי טהור עם תוחלת חיים של שמונה ימים בדיוק, עם מוות אכזרי שמחכה לו בעיקול.  

שלשום היא יצאה לטיול קצר, היא כבר היתה עייפה וכבדה וחוששת, ורק רצתה להעיף מבט על החומות הגבוהות הנוראות שמחכות לה עוד מעט, במידה ויהיה זה בן. והנה, זה בן. היא יכולה, כמובן, להתחבא, והיא גם יכולה לנסות להאמין – בנאיביות פרקטית להפליא שהקומנדו המאומנים לא ימצאו אותה, אישה קטנה, בודדה וטפשה, אבל היא לא תעזוב את העולל שלה, חסר השם והישע, עד לרגעים האחרונים היא לא תעזוב אותו. היא לא!

דינה מושיטה אליו שתי ידיים- ידיים עדינות יש לדינה, כבר שישה ילדים היא אחזה ועשרה נכדים, אבל את הילד שלה היא לא יכולה להביא לה. יש לה רק שמונה ימים אתו. שמונה ימים ראשונים ואחרונים ודי, אבל זה חסד… טוב, עוד שתי דקות היא תבקש אותו חזרה. דינה פועה אליו, מחייכת אליו, חיוך מוזר כזה, מאושר מידי, כאילו זה סתם תינוק ולא יצור חסר אונים שנדון למוות. די. אסור לה לאבד תקווה. אם היא תהיה פסימית ככה – גם שמונת הימים שלה לא יהיו שווים כלום, אבל זו לא פסימיות, זו מציאות פשוטה, מה, שרית, החברה שלה, רק לפני שבועיים דורדרה מראש הצריח עם העולל, לפחות הם הספיקו לתת לו שם, קראו לו נחשון, כמו נחשון בן עמינדב, ציפו לנס. כמוה. אבל הנס לא קרה. אחרי הכל היא הלכה להביט מראש הצריח על אנשי הזק”א שאוספים את הגופות של שרית ונחשון ביחד,  וחנה, אם השבעה, הקטן שלה היה רק בן שנתיים, והגדול עשה בר מצווה לא מזמן, עוד לפני הכל, שבע גופות פינו תלייני הרשע באותו היום. וחנה עצמה – אבדה את שפיות דעתה, נעבעך, קפצה מהגג, ומתה. שבעה בנים! היא לא יכולה להבין את זה. לה יש בן אחד, היא מכירה אותו רק יום אחד – עדיין לא יום שלם, והיא לא יכולה לחשוב על שכול, וחנה, שבעה בנים יש לה! היו לה. שבעה בנים! היא היתה אישה גיבורה חנה,  חזקה כל כך. והיא – היא לא. היא לא! כל המורות להשקפה תמיד הסתכלו עליה בעין עקומה, היו לה שאלות ותהיות, והיא לא ממש היתה לפי התקנון, ולכן גם המורות לצניעות תמיד עקמו מולה ת’אף, עד עכשיו היא חשבה שהיא כבר בסדר, היא הקימה בית של תורה, זבולון תלמיד חכם גדול, וכל המורות והמוסר כבר מאחוריה, אבל עכשיו הכל חזר. ובגדול. היא לא חנה ולא שרית וגם לא כמו בעלה של דינה, הי”ד, היא סתם אישה קטנה, יולדת חלשה וטיפשה ומפוחדת, שאוהבת את ד’ אבל גם את התינוק שלה, וגם את החיים, וגם לקטוף פרחים ולהריח, והיא לא יכולה להקריב שבעה מזבחות לא רק בגלל שאין לה אותם.  היא סתם אישה קטנה. היא לוקחת מדינה את התינוק. השמש שוקעת. היום הראשון עבר. נותרו עוד שבעה, וברית אחת, וחומה אחת, יצוקה ויציבה ושותקת וצוחקת עליה באלפי קולות של מלאך המוות. דינה נותנת לה נשיקה, רטובה ורגשנית, לוחצת את ידה והולכת. לפחות היא לא אומרת שוב –”מזל טוב”, לפחות.

התינוק בן יום אחד.

היא יושבת ואומרת תהילים, אף פעם לא אמרה תהילים, זה היה נראה לה תמיד עסק לבנים.  ואולי גם עכשיו זו תפילת שווא, אולי כבר נגזרה הגזירה, ואם כן, היא אומרת את התהילים לעילוי נשמתה. היא אף פעם לא היתה צדיקה מידי, ואפילו שמובטח לה, עוד שבעה ימים בדיוק, מוות על קידוש ד’, ומקום כלשהו בגן עדן, היא מפחדת להסתמך רק על זה.  אמא בשער. היא גומרת את הפרק, מניחה את העוללצ’יק שלה על הכר הלבן, הרך, וקמה לכבוד אמא, אמא שבאה לבקר  אותה, כנראה בפעם האחרונה. “שלום, מאמע,” היא אומרת לה. מאמע לא עונה. היא נגשת לכר הלבן בשתיקה ולא מניחה ידיה על הנכד החדש כשם שעשתה עם כל הפעוטות הקודמים, דמעה אחת, רטובה מאד, נספגת בכר הלבן, הרך, הגדול. ועוד אחת. מאמע מרימה את היד ורוצה ללטף גם את הלחי הרכה הזו, אבל היד לא יורדת. לב של סבתא. לב של אמא. אמא מניחה את היד מתחת לסנטר שלה ומסתכלת לה עמוק לעיניים. עיניים שחורות יש לאמא. תמיד הן בוערות באש של גאווה יהודית עכשיו כבתה האש. ורק גחלים ממלאים את העיניים הכבויות. היד של מאמע חמה כל כך, ורועדת כל כך. ועצובה כל כך. והיא מבקשת ממאמע סליחה על כל הפעמים שצערה אותה או לא שמעה בקולה, ומאמע כבר כולה בכי. כמוה בעצם. ורק הפעוט, שבשלו כל הסער נם עכשיו בתנומה עמוק של יצור זערורי בן יום.  אמא נושקת לה, היא מבטיחה לנסות להגיע לברית, כן, היא יודעת שזה מסוכן, היא תנסה בכל זאת. נושקת לה שוב. מניחה יד על  כובע הפשתן הלבן שעוטף את העולל חסר השם – והולכת.  שובל של דמעות מלווה את צעדיה. ארוך ורטוב, וכואב. ועייף מלקוות.

התינוק בן יומיים.

הלילה היה מעייף,  ויותר ממעייף הוא היה כואב, וארוך. התינוק צרח, כאילו… כאילו סוף העולם בא. כלומר, כאילו בא עכשיו ולא עוד שישה ימים ולילה אחד. היא עשתה חשבון נפש עם עצמה, ממי היא צריכה לבקש סליחה, על מי ריכלה פעם, למי היא חייבת כספים. הרשימות היו ארוכות, ארוכות מידי. הן לא  היו אמורות להתארך ככה במשך עשרים וחצי שנה, הן לא. אבל הן כן. הן כוללות הרבה חברות, המון מורות, כמה שכנות, ולא – מעט – מכרות,  הן מלאות בחולשות, בפליטות פה, בנפילות, ובמשגים, היתה גם רשימה רגועה יותר, למי להודות, היא כללה את המורה ההיא שעזרה לה אז, בימים שהתנדנדה, את בעלה, כמובן, את ההורים הנפלאים שלה, כמובן, כמה שכנות שעזרו לה להתאקלם, והרבה חברות שהסכימו בזמנים לא זמנים לצאת אתה לקטוף פרחים, כמו הדס שבאה איתה בערב פסח בבוקר, זה היה כיף. אבל איך תודה להם, לכולם, ואיך תתנצל על הכול, אולי תפרסם מנשר,  “דברי האחרונים” היא תקרא לו. זה יהיה נפלא.  יהיה לה מה לעשות, עכשיו, שכל השכנות מכינות לה אוכל. סעודה ליולדת והבראה ביחד.   שאת הבית אין לה עניין לסדר ואת התינוק אין עניין לטפח ומוהל הם כבר השיגו. השבח לקל, זה לא פשוט להשיג עכשיו מוהלים, כשהעונש נע מממות בטוח עד מלקות רציניות, והמוהלים נתפסים על ימין ועל שמאל. זה קל. התינוק תמיד צורח ולא עוזר כלום. והיא די משועממת, כמה את יכולה להסתכל על פיצוש אחד שאת יודעת שבשמיים יהיה לך נצח להביט בו, ובכל זאת, היא מסתכלת עליו, שוב, הוא מושלם. פשוט מושלם, ולא בגלל שהוא הבן שלה. הוא משורטט. איש קטן. אדם בפורמט זעיר, במהדורה של מדיום.  “ד’,”  היא אומרת פתאום, “אתה יודע לברוא כזו בריה מדהימה. מיוחדת. תשמור לי עליה, טוב? ותשמור גם עלי.” התינוק מעפעף.

התינוק בן שלושה ימים.

יום שישי, ואפילו, היא ממילא לא צריכה להכין כלום, אתי מביאה דגים ומרים את הטשולנט ודינה את הקינוח והיא לא זוכרת מי בדיוק עוד, אה, אחותה ציפי תבוא לסדר הכול על הפלטה. והיא פשוט יושבת ומשרבטת צורות על קלף ישן, מתנה מדודה נחמה, ללידה, ולהכל. חבל עליו. אולי היא תכתוב צוואה? מה יש לה להגיד, אולי תכתוב לזבולון שיתחתן שוב, ש… שלא יחכה לה. אבל, לא. היא לא מסוגלת לכתוב לו ככה. היא כן רוצה שהוא יחכה לה, וישאר רק שלה, היא תנסה לנסח את המצבה שלה, איפה יקברו אותה בכלל? והם עוד לא החליטו איך יקראו  לתינוק. לא שהיא חושבת שמישהו יספיק לקרוא לו בכלל, אבל במצבה זה יופיע, וזו המהות שלו גם. היא צריכה לדבר עם זבולון, הוא בעסקים שלו עכשיו, העסקים המפחידים האלה שהיא מעדיפה לטמון את ראשה בכרית של הפיצי ולא לדעת עליהם כלום. כלום. הוא לומד כרגיל, זה היא יודעת. והוא גם מלמד במערות. אבל יותר מזה היא לא מוכנה לדעת כלום, לא שמות לא מקומות לא זמנים. כלום. והאמת שהוא גם לא היה מספר מעצמו. בעל גיבור יש לה. איש חיל, חבל שלתינוק לא תהיה הזדמנות לגדול כמוהו. וגם לה לא תהיינה עוד הרבה הזדמנויות לתמוך בו, בבעלה הצדיק. חבל עליהם.

התינוק בן ארבעה ימים.

חצי מהחיים שלו עברו כבר, היא אומרת לזבולון בבוקר, כשהיא מגלה אותו מתפלל שחרית בתוך הארון. הוא לא נוזף בה “איך את מדברת” הוא לא לוחש לה לקוות לישועת ד’, הוא פשוט משפיל את הראש .הוא לא עונה והיא קולטת שהוא באמצע התפילה, “בכל נפשך ובכל מאדך” הוא לא ממלמל אפילו שהארון דק, דק מידי, ודלת כבר מזמן אין להם. הוא אומר את המילים. בקול צלול, ונישא וגאה, יהודי כל כך. היא מקשיבה ומתחממת מהאור “בכל נפשך.” איך אמרה המורה כהן, זו שהיא לא סבלה מעולם, בקול חורקני –”אפילו נוטל את נפשך, בנות. אפילו את נפשך” – כאן היתה עליה חדה וצרימה בקול המבוגר.  מבט ממטרה על כולם גבות מורמות ושערה אחת אפורה  שמזדקרת. אבל עכשיו ממיסות המילים האלה את מושגי הזמן, החיים והמוות, והופכות את הלב לגוש של אש. “אפילו נוטל את נפשך”. ואפילו. הם אוכלים סעודת שבת זבולון מסוגל לשיר זמירות היא לא. אפילו את נפשך, זה עוד מילא,  אבל לשיר?  וזבולון מפסיק לזמר, לרגע היא חושבת שזה בגלל, שאחרי הכל גם הוא עומד להיהפך, עוד ארבע ימים בדיוק, לאלמן ולאב שכול, אבל לא. הוא מספר לה, בקול שירי נוגה על מערה אחת, שהכילה אלפיים יהודים. אלפיים. ובשבת שעברה, הקומנדו הרשע גילה אותה, הם כתרו אותה בצהלות צחוק פרועות, והמפקד, בראש שטני, מעוות, באכזריות חולנית, הצית את פתחה היחיד של המערה באש.”  “נו?” היא שואלת, נשימתה עצורה. “והם בחרו בחיים” הוא עונה לה. “אלפיים יהודים נקברו שמה, במיתת חנק זוועתית, אלפיים! הם לא יכלו לכבות את האש בשבת.  והיוונים? היוונים עמדו בחוץ ומחאו כפיים לקול החרחורים, וערכו שם “סעודת שבת” חגיגית נוטפת קותלי חזיר.” היא עוצמת עיניים ובחילה עולה בה. אבל אחרי כן היא מחייכת. “אז איך נקרא לו?” הוא מחייך בתשובה וממשיך לשיר את הזמירות שהופסקו, “ישמחו במלכותך שומרי שבת, שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי.”

התינוק בן חמישה ימים.

הוא מתוק יותר מתמיד, ויותר מכל תינוק אחר והוא כבר מחייך, לטענתה זה לא רפלקס ולאף אחד אין מספיק חשק להתווכח איתה ולשמוע את כל ההוכחות, ובינינו, הם צודקים. ממילא הוא כבר בטל ועובר מן העולם, עוד שלושה ימים. עוד שלושה ימים. הם כבר עשו הכל, שרית החברה שלה, הכינה לבעלה אוכל לכל השבעה, אבל לזבולון יש מי שיכין, וגם היא מוכנה להכל, זבולון לימד אותה את הברכה של “אשר קדשנו.. על קדוש ד’,” הם עשו אפילו חזרות, אחרי הכל, יש בתוך כל הכאב גם קורטוב של אושר, הם הוסיפו נשמה לעם היהודי. היא מקווה לזכור איך מברכים, היא מקווה שלא תתרגש מידי,  היא מקווה לברך בקול לפחות כמו שהיתה צורחת בהפסקות, אי פעם, בימי הנערות העליזים. מקווה גם שיתפסו אותם כשהתינוק יהיה כבר מהול, ואם אפשר, שהם גם יספיקו להעניק לו את שמו. אחרי הכל, רק פעם אחת בחיים מתים.

התינוק בן שישה ימים.

למה. למה דווקא היא? למה היא לא יכולה לגדל את הילד שלה בנחת, למה הכל כזה מסובך ומורכב, ולמה, למה יש כל כך הרבה רוע בעולם. היא כבר לא מסוגלת. זה היה נורא. כבר מהבוקר ששמעה פטישים בקצה הרחוב ידעה שמקימים מזבח חדש, וזה לא יגמר בטוב. אבל היא טעתה. למחזה היום היה סוף מפתיע. הקומנדוס, סחבו את הרב מתתיהו הכהן, המבוגר, בעל הזקן הלבן, שצועד עם הליכון לבית כנסת שבקצה הרחוב  ומחלק בדרך סוכריות לעשרה ילדים לפחות, היא הרגישה שהיא חייבת לראות מה קורה אבל היא לא מסוגלת, והיא יולדת גם, אז היא עשתה פשרה עם עצמה ופתחה את החלון כדי מחצית. אחד מ”החרדים החדשים” עמד שם. אוחז ב”דבר אחר” בחיוך מתוח. מלא לעג ובוז. והרב הכהן, שספק  נגרר ספק נמרח  על הכביש היה נראה כל כך חלש, ועלוב, ואומלל. צדיק ורע לו. עד עכשיו הם לא העזו לגעת ברבנים, הקומנדוס. כנראה ש”החרדים החדשים” נתנו להם כיוון למדיניות חדשה. והנה, היא כבר יכולה לראות בעיני רוחה את אנשי הזק”א המגיעים אחרי הסתלקות החיילים השחורים לאסוף את עצמותיו של הכהן הצדיק ולספוג את דמו בממחטות מן אבני המזבח. אבל הפעם, היא עדיין לא מבינה איך, הכל היה שונה. חריג ומוזר. ומפתיע, כל כך מפתיע. ה”חרדי החדש” חייך וחייך. ורעב מתתיהו הובא לשם בגסות איומה שהממחטה שלה יצאה משימוש, והמפקד, שהיא לא יודעת בדיוק מה הדרגה שלו, צרח שמה, וה”דבר אחר”  נחר ונשף נשיפות צחוק, כאילו הוא מבין לבד שהכהן לעולם לא יקריב אותו. ובהתחלה, הכל היה כרגיל,  המפקד צרח ואיים ופיתה ורעב מתתיהו עמד והתפלל, ואז, “החרדי החדש”, שכנראה בכל אופן יש לו לב יהודי, הציע, אויש, שהוא יקריב במקום הכהן, ואז, איך לומר, אפילו היא לא האמינה שזה מה שהיא רואה, אבל זה מה שהיה,  ר’ מתתיהו החלוש, הזקן, בעל הזקן הארוך והגוף הצנום, חטף את הנשק של המפקד וקטל בקומנדוס ללא רחם, כאילו היה לוחם עילית כלשהו, כאילו הוא כבר שלוש שנים לפחות מתאגרף באצטדיון, כאילו. הוא קטל את ה”דבר אחר”  ואחרי רבע שעה היתה שם רק ערמת גופות קומנדו, נבלת “דבר אחר” אחת  מוטלת מעליהם, ור’ מתתיהו שמשרך דרכו חזרה לביתו, מעניק לילד שעובר שם סוכרית קרמל רב עונתית כאילו הוא חוזר עכשיו מתפילת שחרית, ואולי לא כאילו. רק ההליכון חסר, והוא צועד יפה בלעדיו. בערב זבולון מגיע, ואחרי ספור הדברים, תמציתי כמו שרק הימים האחרונים מסוגלים לגרום לה לקצר היא מתחננת אליו בוא נלך לר’ מתתיהו כהן ונקש מממנו שיגן עלינו בברית, פיזית או רוחנית, או גם וגם. היא לא מאמינה, אבל התקווה מציתה גם את עיניו, הוא, שקבע עם המוהל והקברנים בצוותא, בהפרש חצי שעה – גג,  וקנה להם חלקות. אם הוא מקווה, היא יכולה רק להצטרף. ולהגיד עוד פרק תהילים.  יש להם עוד יומיים. אוי, טאטע און הימל.

התינוק בן שבעה ימים.

יום שלישי שנכפל בו כי טוב. אולי זהו היום – האחד- לפני- היום- האחרון- לחייה. ואולי זהו רק- יום – לפני – הברית- לבנה – הבכור. ובאולי הזה תלויים החיים שלה ושל התינוק, דווקא היא כן מצליחה לראות כי טוב היום, אתמול הם הלכו, בשלישייה נפחדת, (זבולון מתעקש על – “נחמדת”) למשפחת כהן, הרב גייס לעזרתם את חמשת הבנים שלו וכולם, חמשה אברכי חמד, יבואו לברית, חמושים. לשון חמישייה, לא לשון נשק, כי הנשק הכי משוכלל לא עוזר מול קומנדו. רק תשועת ד’.  ד’, היא פוחדת. נורא. היא מפחדת למות פתאום. יותר מקודם, אולי אחרי שעושים ‘טרללם’ של מלחמה זה נראה מלחיץ פתאום למות מוות מיותר כזה, הרב טוען שצריך לפתוח במלחמה ושהאלוקים יהיה בעזרנו כי אנחנו נלחמים על המצוות שלו, אם היא לא היתה עדה למחזה הבוקר היא היתה חושבת לעצמה שזו חוכמה גדולה לדבר להעמיד אברכים עם מזלגות מול קומנדו ונשק, אבל היא ראתה, את הלחימה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, בכלל, ואת הנס. אז היא שותקת. ומצפה לישועת ד’. בכל לב. לישון היא לא תישן הלילה, הם שוב, ילמדו, היא וזבולון, הלכות קדוש השם, והלכות מלחמת מצווה, והיא מתפללת שהאחרונות יבטלו את הצורך בראשונות. אמן.

התינוק בן שמונה ימים.

השחר עלה. אור ראשון הסתנן דרך התריסים. ובפעם המי יודע כמה היא מתלבטת האם זהו האופק החדש שפותחת התקווה או שאלה העששיות שתולין בדרך לגרדום. אבל הרב אמר. הבטיח. זהו אורו של ילד יהודי טהור שעומד להכנס בבריתו של אברהם אבינו, זהו אורה של מסירות נפש. זוהר של קדוש ד’. ניצוצות של אמונה. למה ניצוצות בעצם?!? אש. אש! הפנים שלה קורנות. עייפות, לאות ומלאות באור.

אנשים מתחילים להגיע. אחד אחד. בשקט ובזהירות. מתגנבים פנימה כמו היה המעשה רע כל כך, ואומנם הוא כזה על פי החוקים. פתאום יש נקישה רמה, בוטחת. בפתח חמשת האברכים של כהן. בת צחוק על פניהם, והם לוחצים בחום את ידו של זבולון. “מזל טוב, מזל טוב, תזכו לגדלו, לתורה לחופה ולמעשים טובים,” המוזמנים האחרים מביטים בהם בפליאה, לשמחה זו מה עושה? וכי מת המלך, או שהמשיח הגיע? 

המוהל נכנס. הוא לא נראה טוב. הוא  אדם צדיק אך בפעמים האחרונות שנתפס הוא שוחרר על תנאי ואם יתפסו אותו שוב… האברכים של כהן ממתיקים אתו סוד,  הוא נראה מאושש יותר. “קוואטער”, קורא המוהל, והברית מתחילה. הלבבות הולמים באותו הקצב, אין יד שהיא לחצה שלא רעדה בטלטלה ברמה כזו או אחרת.  זבולון עטוף בטלית. סנדקאות. כיסא של אליהו הנביא,  התינוק נמול. אוי, רבונו של עולם, התינוק נמול! “ויקר שמו בישרא-ל: “עמנוא-ל.” “עמנואל בן זבולון, כשם שנכנס בבריתו של אברהם אבינו כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים. ישמח האב ביוצאי חלציו ותגל האם…” הראש שלה מסתחרר ומישהי דוחפת לה כוס מים צוננים. ואז, אז הם נכנסים. כמו כל חלומות הבלהה שלה, שחורים וקפואים הם מכתרים את החדר תופסים את התינוק בעזרת הגברים ומחפשים אותה מעבר למחיצה, ותמונת החומה גדלה מול עיניה לממדים מפחידים. היא קמה, היא רוצה לברך, היא מכירה את השיטות שלהם אם הם לא מוצאים את היולדת הם תופסים שתיים אחרות במקומה. אבל אז, כמו בסוף ההצגה שכל המציגות סתם מחוללות ביחד וכל אחת מבצעת את התפקיד של השניה, חמישיית הכוהנים שולפים כלי נשק לא ברור, ואיכשהו התינוק אצל אחד מהם, החייל שתפס אותו  מקופל על הארץ, שניים מהקומנדו נמלטו כאילו פרצה דליקה, וארבעת האברכים הנותרים עוסקים בהשתלטות על חמשת הקומנדוס הנותרים, באופן מסחרר, הכל נגמר, מישהי מגישה לה את עמנוא-ל הקטן,  כמה מישהם מפנים גופות אל ה”צפרדע” ועוד שתי מישהי מנקות את השלוליות שהיא מעדיפה לחשוב עליהם כעל היין של פורים. החומה חזרה לממדים האמתיים שלה ואפילו התקטנה קצת. כל כולה חומה, עמנוא-ל נרדם מן היין, שספוג לו, בחתיכת בד פשתן מגולגלת התחובה בתוך פיו,      הוא מוצץ בשקיקה שמצחיקה אותה, נראה לה שעכשיו הכול יצחיק אותה. הכול. פעם היא שמעה, לא זוכרת מי אמר לה את זה, שנצוץ של נבואה נזרק בהורים כשהם מעניקים שם לילד שלהם, עכשיו היא מרגישה את זה על עצמה. עמנוא-ל, מה זה אם לא ניצוץ של נבואה. עוצו עצה ותופר… דברו דבר… ולא יקום כי עמנו קל, עמנו קל.