תשע לפנות בוקר?

בבקשה, אל תגמרי את הסיפור ברגע השחרור! אנחנו רוצים להמשיך לדעת הלאה מה עלה בגורלן של הדמויות! רוצים לקרוא גם כמה טוב להן! תמשיכי אפילו עשרה פרקים קדימה, מצידי!

כך, בגרסה זו או אחרת, חזרה אותה בקשה עשרות(!) פעמים.

ואני נכנסתי לדילמה מסויימת, כי לאחר שהסיפור מגיעה לשיאו ולרגעי ההתרה שלו – אי אפשר למשוך הרבה את פרקי הסיום. זו לא סדרה שמתארת דמויות ואת כל מה שעובר עליהן בפרוטרוט. זהו סיפור: התחלה, סיבוך, שיא, התרה, וסיום. אז התפללתי וחיפשתי את הסיום הנכון, וברוך השם מצאתי פיתרון שישביע ולו במעט את הכמיהה לדעת קדימה – ובלי מריחות מיותרות. וכך נכתב לו פרק הסיום של תשע לפנות בוקר…

ומהבקשה שחזרה על עצמה, אל השאלה שחזרה על עצמה:

האם הסיפור התרחש במציאות?

ובכן, אני מתארת לעצמי שהתשובה ברורה לרוב הקוראים… ולאלה שלא – ואני מתנצלת בפני מי שיתאכזב, ושמחה עבור מי שיירגע  – לא. הוא אינו אמיתי. ולמרות פרק הסיום שלו, הוא תוצרת הדמיון כולו.

ומכאן אנחנו מגיעים לשאלה הבאה:

איך בנית כזו עלילה, מה הרקע שלה?

ובכן, שמועות אומרות שבזמן נפילת הקומוניזם, היו מספר גולאגים בחלקים נידחים של רוסיה, שבהם המשיך לשרור משטר קשה. השמועה על נפילת המשטר לא הגיעה אליהם, וגם כשהגיעה אל המפקדים הם העדיפו להסתיר אותה מהאסירים במקום ולהמשיך לנצל אותם כמה שיותר. אומרים שזה החזיק בין כמה חודשים והיה אף מקום שבמשך שנתיים המשיכו האסירים לעבוד כאילו הכל בחוץ נשאר אותו דבר, עד שקרובי משפחתם שבחוץ יצאו לבדוק מה קורה איתם, והאמת התגלתה.

לא הצלחתי לבדוק מבחינה הסטורית האם השמועת הללו מבוססות, אבל הרעיון הצית את דמיוני. כך שהתקציר היה מבוסס בתחילתו על סיביר הקפואה, עד שהחלטתי שלא מתחשק לי שמקום העלילה יהיה מושלג וקפוא לאורך חלקים גדולים מהסיפור.

מכאן הגעתי לתקופת שלהי מלחמת העולם השניה, בשעה שהנצחון על גרמניה הנאצית היה כבר רק שאלה של זמן. ישנן השערות מבוססות בחלקן על תוכנית נאצית לרכז כוחות גרילה בשטחים הרריים, שיהיו בסיס לפעולות נגד כוחות בנות הברית – בתקווה שזה יעכב את נצחונן, ואולי אפילו יגרום להפוך את הקערה על פיה. תוכניות אלו אפילו זכו לכינוי: “דמדומי האלים” על שם יצירה מוזיקלית מפורסמת. ידוע שחשש זה הטריד את הגנרלים של בנות הברית, אך למעשה התוכנית לא יצאה אל הפועל ברחמי שמים, מסיבות שונות. מחשבות על הקמת בסיס נידח כזה חברו אצלי עם הגולאגים שבשורת השחרור לא הגיעה אליהם -ואליהם הצטרפו ההרהורים עלינו, האסורים כבר שנים בכבלי הגלות, מצפים לגאולה –  והנה הוא הרקע כולו לסיפור “תשע לפנות בוקר”.

על הרקע הזה בנית הרבה דמויות, שונות מאד זו מזו. למי מהן התחברת במיוחד או הזדהית?

לא מצליחה לשים את האצבע על אחת בלבד. נעמי ובנימין כבשו את ליבי בדילמות שלהם, באומץ הרב שהפגינו, ביחסים ביניהם, ברצון לבחור בטוב…. אבל הם לא היו היחידים. גם אמם המגוננת וחששותיה, סבתא שרה ליבא החכמה, ופועה האנטר הנבוכה – היו עבורי משמעותיות מאד. שלא לדבר על דרור אלקוביץ, אביו, ואפילו אמו המרוחקת… בקיצור, הפרידה קשה מאד גם עלי

אבל למה השתיקה שנגזרה עליהם? כאבנו את כאבם של האומללים שאפילו לא יוכלו לספר את סיפורם לאיש. כמה הם צריכים לשתוק? זו היתה נקודה מתסכלת.

רציתי לתת להם להתחיל את דרכם הזרה בלי רעש ובלי צלצולים, שיוכלו להחליק לעולם החדש בלי כותרות סנסציוניות, ולהתחיל כך את הדרך. איך אמרה לי מישהי? פרסומת והמון כסף ביחד עלולים להפוך אותם למושחתים! אז לא, לא חששתי שיהפכו למושחתים, אבל כן רציתי למנוע מהם בורות מבלבלים אחרים, עד שיצאו סוף סוף מהבור הענק שלהם.

ובכלל, בצורה כזו – לכו תדעו, אולי מדובר במשפחה האירופאית העדינה שגרה בדלת מולכם? נסו לשאול אותם עכשיו, אחרי שעברו עשרים וחמש שנה!…………………………

את חושבת שסיפור כזה היה יכול להתרחש במציאות, מבלי שדבר קיומם יגיע לעולם כל כך הרבה זמן?

אם הפינה שבחרו קציני הווארמאכט שהקימו את הבסיס היתה נידחת מספיק – אז כן, זה היה הגיוני. כמובן שאחוזי ההסתברות אינם גדולים. אבל אם נבחר לספר רק על עלילות שאחוזי ההסתברות שלהם גבוהים והן מאד תיתכנה במציאות – עלול להיות לנו די משעמם… מה גם, שלמדנו היטב בשנתיים האחרונות שדברים שהיו נשמעים לנו כמו עלילה בדיונית או מופרעת, יכולים בהחלט להתרחש… בתחילת תקופת הקורונה כתבה לי חברה על עלילה דומה שהיא תכננה, כתקציר לסיפור ארוך. עכשיו הלך התקציר והלך הסיפור כולו – מי ירצה לקרוא סיפור משעמם כזה שכולם מכירים?

מה קרה להלנה? ברחה למדינה אחרת או מה?

אין לי מושג. אולי יום יבוא, ואשמע גם עליה…

מה באמת קרה לאבא של בנימין, וונגל ימח שמם רצחו אותו? איך בדיוק?

אכן, כן. למרבה הצער… חשדותיו של בנימין היו מוצדקים, ואביו נרצח במרפאה, לילה אחרי שהופל בגינה. איך בדיוק? אהמ… האמת היא שמלבד לחשוב על כמה רעיונות אפשריים החלטתי לא להחליט. הנאצים הסתדרו בלעדי, למרבה הצער, והירידה לפרטים אלה לא היתה עושה לי טוב וגם לא לאף אחד מהקוראים.

ומה היה עם המחברות שלו? מדוע רעכל כל כך חששה?

ביומו האחרון, כשהיא ביקרה אצלו, הוא כתב לה כמה מילים במחברת על מה ששמע. היא אמנם תלשה את הדף אך הנאצים שקלטו משהו – וגם ראו אותו לאורך השנים יושב וכותב הרבה – תמיד חששו שהוא רשם לעצמו דברים אודותיהם והתעניינו פה ושם בכתביו, כמו שהוזכר בסיפור. למעשה המחברות לא הכילו שום דבר חשוד, אך רעכל שלא היתה מסוגלת לשבת ולעבור על כולן – העדיפה לא להסתכן.

אבל למה ‘הרגת’ גם את ליאו?

סיפור (שמנסה להיות) מציאותי – אמור להתאים את עצמו למציאות. והמציאות שלנו היא, שלמרבה הצער, המות הוא חלק מהחיים. ובמיוחד כשחיים במקום סכנה גדול כזה…

בחרתי מליאו בגלל שתי סיבות עיקריות. קודם כל, רציתי להשאיר את דמותו מעומעמת קצת, תחת סימני שאלה – ידע כל השנים? לא ידע? חשד? ניחש? התנהג בתמימות? הלך אחרי תאוות השלטון בלי לחשוב? לפיכך, כמו שאומרים, הוא לקח איתו את סודותיו אל הקבר.

הסיבה השניה בה בחרתי בו כי מבחינתי הוא ‘ממשיך דרכם’ של ארבעת החמישיות שלא זכו לצאת ממצרים. לא האמינו בגאולה שבאה, רצו להשאר עם השומים והבצלים – ואכן נשארו, לתמיד…

רגע, אז מה הסיפור רוצה לומר? הוא משל של העולם הזה והעולם הבא, או יציאת מצרים, או גלות וגאולה…? מה המסר העיקרי, התבלבלנו!

הסיפור אינו משל, הוא אלגוריה. יש לו את העלילה שלו, שגם לה יש מסרים משלה (פועה והתבלינים, התורה הנצחית המקשרת בין שני עולמות שונים כל כך… נו, אני צריכה לכתוב את זה?)

מלבדה, הוא אלגוריה. אלגוריה שנוגעת בכמה רבדים וכל אדם יכול לבחור לעצמו את ההקבלה המתאימה לו. זה האדם שכלוא בתוך עצמו, בתוך פחדיו וקשייו – וחושש לזוז משם;

זה העולם הזה בו אנחנו מנסים להשקיע במה שבאמת שווה, ולאסוף לנו ערכי נצח ואמת כהכנה ליום בו נצא מכאן.

זה היצר הרע שנראה לנו מאיים ומבלבל ומעורר רושם כיאלו אין דרך להתחמק, אבל הוא השקר בכבודו ובעצמו. ולעתיד לבוא ישחט אותו הקדוש ברוך הוא, ונראה את האמת. אקדחים חלודים ללא תחמושת, (כמעט) מדים מזוייפים, איומים וקולות מפחידים שאין מאחוריהם דבר.

כי זו בדיוק הגלות הארוכה והחשוכה שמתארכת ומתארכת… ואנחנו מצפים לשמש הצדקה של אחרית הימים, ולכל הטוב והמרפא שהיא תצפון בכנפיה.

וברשותכם, אסיים שוב במילותיה של סבתא שרה ליבא:

ריבון העולם, ארוך הלילה שלנו עד מאוד. ואם עדיין הוא לא תם – אנא, תושע אותנו לפנות בוקר, כי קשתה וארכה עלינו גלותנו בלי קץ.

ושכל אחד ואחד מאתנו יזכה לבקוע את החומות שלו,

ולצאת לחופשי.

בהוקרה,

אסתר קווין