משהו אחר
היא עומדת בחצר. ליד הבנין. קרטון חום בהיר, קשיח, מקיף אותה מכל עבריה. ראיתי אותה כבר מהחלון, עוד לפני שירדתי לחיידר. הייתי חייב לדעת מה זה. חייב ממש. ירדתי מוקדם מתמיד, כדי להספיק לבדוק היטב במה מדובר.
היא גבוהה כל כך. אני עומד לידה ומרים את העיניים. חושב שהיא לפחות פי שניים ממני בגובה. ענקית. אני מקיף אותה, מתבונן מכל זווית. כל כך מעניין. כל כך לא ברור. בסיבוב השני אני שם לב, שיש גם קצת אותיות עליה. לא כמו אלו שלמדנו בחיידר. אחרות. אני מנסה להתכופף, לשנות את זווית הראש, להתעקם שמאלה, ימינה, אולי האותיות רק הפוכות. לא. לא מצליח להבין. זה משהו אחר כנראה, כי בחיידר אני מכיר כבר את כל האותיות. כמעט.
הלכתי לחיידר. היא העסיקה את מחשבתי כל אותו בוקר. מילא אותו כמעט בלי מקום. כששיחקנו, כשהרב'ה סיפר לנו פרשת שבוע, כשרכבנו על האופניים, כשאכלנו את הכריך שאמא הכינה. כל הזמן ממש. כל כך גבוהה, כל כך גדולה, כל כך מרתקת.
כשחזרתי הביתה בדקתי אם היא עדיין שם. עדיין ניצבת על עומדה, תופסת את מלוא העין. היא שמרה לי אמונים. נשארה שם, יציבה, עומדת, גבוהה כמו שהיתה. המוח שלי היה כל כך עסוק בה. מה יש בה?
מכונת פופקורן. בטוח. גבוהה, מלאת גרעינים צהובים, מתחממת ומפצפצת אותם בקול רעש מתוקתק. ממלאת את האוויר בריח שאי אפשר להתעלם ממנו. תופסת נוכחות בכל אחד מן החושים. משתלטת על המרחב ומדגישה נוכחות בכל דרך. זה היא. בדמיוני כבר הרחתי את השמן המתחמם, את המלח שמתפזר באוויר. יכולתי לחוש בטעם על לשוני, בפריכות שמעל שיני, ברשרוש שאוזניי שומעות בכל ביס. בטוח. זה פופקורן.
זה לא. היא סגורה עדיין אבל נראית גדולה יותר. משמעותית יותר. בטוח שהיא גם חשובה יותר. מגלשה. ללא ספק. כל החלקים עדיין מפורקים בתוכה. צבעוניים, חלקלקים, משתלבים זה בזה. ממלאים את שטח החצר בצהלות ילדים. כן. מגלשה. עצמתי את העיניים. ראיתי את עצמי גולש בה, מחליק למלוא גובהה. צונח בשלוה אל קרקע החצר ואומר לעצמי 'וואו, הצלחתי'. הרגשתי את רגלי מתקפלות זו אחר זו במעלה הסולם. מגיעות לראש הפירמידה ומתיישבות. מחליקות שוב כלפי מטה. שבע ייפול – וקם.
מתי כבר ירכיבו אותה? יצמידו את האדום לכחול, את הצהוב לירוק, יחברו את המעקה, יהדקו את הסולם? אין לי כבר סבלנות. כאן, בחצר הבניין שלנו, יגיעו כל ילדי השכונה. יתפסו מקום בתור הארוך שישתרך אליה, אולי אפילו יריבו על מי ראשון. זכות קדימה לילדי הבניין? הלוואי.
לא. לא יתכן. מה פתאום שיביאו דבר כזה לכאן? אין מצב. זה כנראה משהו אחר.
מזרנים. זה כל כך גבוה, שבוודאי מזרנים מתאכלסים בה ברכות. ממתינים לרגע שישטחו אותם על הרצפה. ירכיבו את המפוח. עמודי טירה יתגבהו להם אז לגובה. ממלאים את הנוף במשטח קפיצים מרקיד. ממלאים את הריאות באוויר של הנאה. משריינים את הרגליים, בלי נעליים כמובן, למצב של הקפצה.
הרגשתי את הדופק שלי מתחיל למהר. מתרגש, מתפעם, חסר סבלנות. עד הצהריים, כשאחזור מן החיידר, זה כבר יזמין? יפעיל? יקפיץ? יכולתי לדמיין את התור שמתחיל בקטן (וגם אני שם, מהראשונים…), מתארך, מתקדם והנה אני שם. חולץ סנדלים, מטפס מדרגה ועוד אחת וקופץ. פתאום מצאתי את עצמי כאן, ליד החיידר, קופץ קצת לעצמי. מתארגן.
באילו צבעים היא תהיה? צבעי גלידה קסומים, וורודים, תכולים, צהבהבים, משדרי קיץ חמים ונעים? צבעי אדום – כחול – ירוק עזים, מעלי אדרנלין, מקפיצים, מרימים לאוויר? צבעי חום, צהוב, מדבריים, מזכירי פירמידות מצריות גבוהות קומה?
והצורה? כמו אוניה רבת מפרשים, כמו חומה מקיפת ערים, כמו אקווריום שדגים שטים על דפנותיו? הרגשתי את ידי ממששות את הציפוי, מבקשות לחוש את הגומי המקפיץ, ללחוץ על המשטח כדי להרגיש אותו טוב יותר. לא משנה, אמרתי לעצמי, מדבר או ים, טירה או מגדל, בית או ארמון. קפיצים. זה העיקר וטוב שיש מי שדואג לנו להפתעות כאלו.
לא. לא הגיוני. היא עומדת כאן כבר יומיים. אף אחד לא הרכיב ממנה כלום. ממש כלום. היא מרשימה, מציתה דמיון, מפעילה חושים ורגש. סגורה ומסקרנת. מאתגרת את המחשבה, מציתה את הדמיון, מפעילה את השמיעה, הריח והטעם. כלום. לא רואים כלום. הכל סודי.
מה זה יכול להיות? מדפים לספרים! איך לא חשבתי על זה. כבר מבר המצווה של אחי הגדול כל כך, הגבוה, עם החליפה והכובע, עומדים הספרים שלו כלואים בארגזים. מחכים לגואל. מצפים למלא את קירות חדרו בקדושה. בכבוד. בתפארת. ממתינים לבניית עמודון שעדיין לא הגיע. חושבים בוודאי לעצמם (שלא לדבר עלי בעצמי…) מתי כבר ישחררו אותנו מהקרטון החשוך, יציבו אותנו בכבוד על משמרתנו, יאפשרו לראותם, לתת לאחי לקרוא, לאפשר לו ללמוד. איך לא חשבתי על זה.
כאן, בתוכה יש בוודאי עמודים, ברגים, מדפים, אולי אפילו מברג שיחבר אותם זה לזה. עד שאחזור היום מן החיידר, אולי הם כבר יגיעו הביתה, יתחברו בעזרת אבא זה לזה. ימלאו את הקיר בחום כהה, שחור וגם בורדו. אולי קצת כחול. אני אוכל להציג אותם לראווה לחברים, להשוויץ כמה ספרים יש לנו ואיך אחי הגדול חשוב כל כך.
בצהריים, כשחזרתי, היא עדיין הייתה שם. שכובה על צידה, קצת מקומטת, קצת מרוטה. ריקה!!!
לא היה בה אפילו גרגר תירס אחד לרפואה, שלא לדבר על מכונה שמפוצצת אותו. לא נצמדו שם זה לזה חלקים צבעוניים של מגלשה מאתגרת. מחכים להרכבה, להעמדה, לילדים שיגלשו בהם. לא היתה בה משאבה, חלקי גומי מתנפחים, טירה או סירה, ארמון או חרמון, לא פלגים ולא דגים. לא היו. אפילו לא מדפים, ספרים מדיפים, צבעים מועדפים. לא.
היא היתה ריקה.
אל תסתכל בקנקן.
