בס"ד
בקושי צוחקת/ מתחת לבמה
הימים בהם פנתה אלי טובי וינברג וביקשה סדרה, היו אמורים להיות ימי שגרה חורפית מבורכת.
למעשה, הם היו ימים טרופים.
אולי כי גם ימים אף פעם לא מתחייבים לעמוד בציפיות, ולהיות מי שהם אמורים להיות.
כך, בשגרה הגשומה שהגיעה סוף סוף אחרי החגים הזנחנו דלקת אוזניים של תינוקת חמודה. הדלקת ירדה ללימפה, ומצאנו את עצמו מבלים ב'שניידר'.
ליד המחשב הנייד במחלקת ילדים סכמנו שהסדרה תעסוק במורכבות של נישואין שניים.
אחר כך עמדתי ליד השיש הבשרי בבית, אני ממש זוכרת את הרגע הזה, שבו שרי בכורתי שאלה אותי בלי קשר לכלום: "אמא, את מכירה את קרן שטרן?".
הופה. אמרתי לעצמי. הופה הופה. הגיבורה של הסדרה שלך תהיה סטנדאפיסטית!
וכאן הציע היצר הרע הספרותי בת סטנדאפיסטית שאבא שלה מתחתן עם אישה צדיקה ושמרנית מאד.
אבל היצר הטוב הספרותי ההזכיר לי שבחיים זה לא הולך ככה. בחיים קורים דברים אחרים. ובהם דווקא האמא הקלילה מציקה לבת הסטנדאפיסטית, מתחרה על מקומה של אם החלומות שלה, מעלה את כל השדים לריקוד מעל לשטיח.
אז כן, אני מכירה את קרו שטרן, בתי.
היא עשתה את הסקצ'ים הכי יפים כשהייתי בגילך, ואנחנו חלמנו שהרכזת תזמין אותה למחנה.
אז לא קראו לזה סטנדאפ. המורות קראו לז'אנר מערכונים. והתלמידות- סק'צים (שם המקצוע היה סקצ'רית, אגב).
ואני מכירה גם את מאירה שלנו. וביילי. ושאר המקסימות. בהזדמנות זאת אודה בכנות שאספתי זהרורים ושברי צחוק מהדמות שלכן, עשיתי מיקס והוספתי תבלינים. אף אחת מכן היא לא שושי. אתן הייתן לה השראה טובה.
שלוימי הגיע לסיפור מאוחר יותר. אט אט נבנו לו פנים ופאות, ובעיות.
היו רגעים שנבהלתי ממנו. הרגשתי שאתן, הקוראות, מתחברות אליו ודואגות לו יותר ממה שתכננתי.
הגיבורה הראשית שלי הייתה שושי אבל אתן שאלתן ללא הרף: מה עם שלוימי? מה יש לו? הוא יורד מהדרך? אל תעשי לנו את זה עכשיו!
אפילו המטפלת המקסימה של הבת שלי פתחה לי דלת בחיוך ביום חמישי ואז שאלה בדאגה: "אז מה באמת קורה עם שלוימי?"
הייתי צריכה עוד רגע להבין במי היא כל כך תפוסה הבקר.
מהר מאד הבנתי שאני לא צריכה לדאוג.
אתן טרודות בשלוימי, כי אתן אוהבות את שושי. אכפת לכן עליו- כי הוא אח שלה. הקטן. וזה טוב מאד להיות אכפתיים.
קיילי כבשה את רובכן. זאת למרות שגם לי וגם לשושי לקח זמן כדי להתחבר אליה.
היא באמת מסוג האנשים שבכל מקרה מעוררים רגש עז: אהבה גדולה או דחייה קשה. אין פרווה במערכת הרגשית מול 'קייליות'.
אולי לכן היו כל כך הרבה קוראות שלאורך הסדרה ייחלו להכיר את קיילי, חיפשו אחת כמוה כדי לשדך לאבא שלהן.
אולי לכן היו גם כל כך הרבה תגובות טעונות, קצת פגועות. משפחות שחשבו שכתבתי ממש עליהן (זאת למרות שאני לא מכירה אותם בכלל!), בנות שהרגישו שהחיים שלהם נפרסים על דף. היו גם כלות, אגב, שתיארו לי כמה לא קל לקבל חמות חדשה. כמה לא קל כשהבית השווער שהכירו משנה צבע. אפילו אם הצבע זוהר.
מחיאות כפיים סוערות לסופרת המוכשרת אסתי כץ!
תודה רבה על הסיפור המקסים שהיה נקרא כל שבוע בהנאה צרופה
ממש חבל לנו שזה כבר נגמר…
ויש לנו שאלה:
מה הסיפור של השידוך של אבא של שושי עם קיילי?
זה היה בטעות? בכוונה?
הוא ידע לקראת מה הוא הולך, או שהוא, כביכול, נפל?
נשמח לתשובה, ומחכים כבר לסדרה הבאה שלך…
משפחת ה. מביתר
אבא של שושי לא 'נפל'. זה בוודאות לא.
אמנם יש גבול לרכלנות שלנו כסופרות וכקוראות, אבל 'נפילה' בוודאות לא הייתה כאן.
כולנו יודעות שבפרק ב', ובפרט בגיל מבוגר, הקריטריונים הם אחרים. למפרע, אבא של שושי מאושר. זאת עובדה שאולי קשה להכלה, אבל היא עובדה בשטח.
קיילי אישה מיוחדת ורוחנית, גם אם בז'אנר שונה מהמקובל. זאת גם מורכבות שקל יותר להפנים ולהכיל אותה בגיל חמישים.
אהבתי מאד את הסיפור.
הזרימה הקולחת, הצחוקים בין לבין, האופן ששושי בגרה בין השורות והכי…את הצמות של אלינוי כשהיתה ילדה.
רק תגידי למה נתת לאבא אשה חדשה הפוכה לגמרי מהנפטרת?
כל כך שונה, כל כך אחרת. אני ממש מסוקרנת .
מחכה לתשובתך, וכמובן לסיפור הבא שלך,
לאה קראוס
ניסיתי לחשוב אם אני באמת זו שנתתי לאבא של שושי את האישה… אז כן. נכון. זאת הייתי אני.
והאם באמת יש הפכים בבני אדם?
האם שחור הוא ההיפך של לבן? בת היא ההיפך של אמא? אולי חמות היא ההיפך של אמא, או- אמא חורגת?
אנשים הם הרבה יותר מורכבים. אין גדול וקטן בבני אדם, אין צר ורחב.
בסיפור של שושי, אם שמתן לב, אין אנטגוניסט… סיפור שלם בלי דמות רעה. אותי זה מרגש.
כל הדמויות מורכבות. כולן פועלות מתוך כאב.
כי אלו החיים שלו. חיים שבהם הטוב הוא אכן ההיפך מהרע. אבל אין יהודים הפוכים זה לזה.
כל הדמויות שלנו מעורבבות. כולם מזיגות של גם וגם.
חוץ מיהודית?
אם הייתה דמות שנואה בסיפור הזה- זאת הייתה אולי יהודית. אחותה הגדולה והאחראית של שושי.
האמת? לא התכוונתי שתסלדו ממנה עד כדי כך.
הי, שימו לב! היא הלוותה לשושי ולבעלה בלי למצמץ ארבעים אלף שקל!
אני רוצה לדעת האם אמא של שושי באמת ראתה אותה כמו שמתואר בסיפור.
או שלפחות חלק היה רק בראש של שושי…
וגם שיהודית הצדיקה תוציא משהו תרגיש משהו, היא כזו רובוטית בסיפור… אין לה לב? היא תמיד לפי הספר?
והדס נעלמה כמעט מהסיפור, מה איתה? הדמויות שלך פשוט כובשות.
וגם מה היה היחסים בין דסי לשושי לפני הפטירה והנישואים השניים? לא מספיק הבנתי את ההלך רוח ביניהן.
מערכת היחסים של שושי ואמא שלה אכן הייתה מערכת מורכבת. אבל היום אין לנו שום דרך לדבר עליה עם מרת מנוחה המנוחה.
רק שושי נשארה כאן בחיים, ורק אנשים חיים יכולים לעשות עם עצמם עבודה. וזה בדיוק מה ששושי עשתה. ואפשר להתפייס כשרק צד אחד נמצא בחדר. כן, אפשר.
הדס הציצה ונעלמה. היא ייצגה את הבנות מהצד השני של הבמה. ילדות שבחרו שביל שמרן יותר מזה שנולדו אליו, ילדות שמתוך שבריריות החיים שלהן העדיפו קו חתוך ויציב. הדס ייצגה את הדמות המתחרה על לב האם. בעיניה של שושי קרויזר, בת ה- 18, היא הייתי מי שאמא שלה הייתה בוחרת לה לבת. אבל שושי הבינה שאמהות לא בוחרים. וגם בנות לא.
שרבות בנות יכולות למצוא חן, אבל פיסה בלב של אמא יש למי שהיא הביאה יום אחד לאוויר העולם.
ובשביל להבין את מערכת היחסים בין שושי לדסי אחותה כדאי אולי לקרוא שוב את הפרקים הראשונים בספר. הכל נמצא שם.
הסיפור חדשני ומרתק, חיפשתי אותו כל שבוע מחדש…
שאלתי היא, איך קיילי על-אנושית כזו?
לא ראיתי איפה היא נפגעת, כועסת, חוששת על חיי הנישואין הטריים שלה או משהו?
זה היה לי קצת לא הגיוני.
אגב סופרת יקרה, הלחצת אותי!
בתור טיפוס שיותר מזכיר את מנוחה, התחלתי לחשוב עם איזו טיפוס אישה בעלי ירצה להתחתן אחרי 120 שלי 🙂
כלומר, זה קצת העציב אותי לחשוב על החסרונות שלי שבעלי צריך להשלים איתם יום יום,
ומתוך תקווה ותפילה שאנחנו הולכים להאריך ימים ביחד בע"ה עד 120 – הוא יצטרך להמשיך להתמודד איתם עד 120 ללא הזדמנות נוספת .
והפתרון היחיד שיש לי בשבילו הוא פשוט לעבוד עליהם בעצמי… ולא לחכות שמישהי אחרת תבוא אחרי 120 שלי ותעשה את העבודה במקומי .
ואם כבר מדברים על זה, באמת מוזר שאבא של שושי לא הביע בסיפור צער על אשתו ז"ל, אלא רק שהוא מרוצה מאשתו החדשה.
או שהוא כן הביע ואני לא זוכרת?
תודה וברכה,
שנה טובה ומתוקה!
התגובה הזאת בהחלט הפתיעה אותי…
לאורך הכתיבה לא העלתי בדעתי שמישהי מזדהה דווקא עם מנוחה…
אני בטוחה שקיילי התמודדה. אבל היא עשתה זאת בשתיקה ובחכמה של מי שכבר עברה דבר או שניים בחיים. ואבא שלי שושי בהחלט היה אבל מאד ועצוב מאד. אבל לבסוף, מה לעשות, הוא התחתן שוב…
בפרק האחרון העליתי אל הבמה את הכמיהה שלו לנכדה שנקראת מנוחה. כך, ללא שום קיצור שהוא. היה זה בהחלט יותר מרמז.
נהניתי מאד מהסיפור, קראתי אותו הראשון.
בדרך כלל, האמא החורגת היא הדמות "הרעה"
פה בסיפור מתחת לצחוק מופיעים רבדים עמוקים לדמות הזו
הערכה, גילוי מסירות לאבא, האוכל, הבגדים.
האם יש לך דמות השראה לקיילי?
מה מניע את קיילי להיות כזו מיוחדת על יחסי הציבור הגרועים לתפקיד שלה
מעריכה מאד, נהניתי לכל אורך הסיפור..
קוראת שהיא בת לאמא חורגת.
אמא חורגת. אני תוהה אם ניתן לקרוא לקיילי ולדומותיה כך.
כי הציפורים כבר פרחו הרי מהקן. ושושי בכל מקרה כבר לא אמור הייתה להיות מתחת לסינר של אמא.
בשלב הזה, כך נראה, הבחירה נתונה. 'קיילי' יכולה תמיד להשאר 'האישה של אבא שלי'. ואפשר, בזהירות, לקרוא לה אמא…
סיפור אלוף!
בתור אחת שחברתה הטובה עברה התמודדות דומה בכניסת אמא חורגת בגיל מבוגר
אסתי- היטבת לתאר את התחושות בצורה מדהימה!
האמת נראה כאילו עברת את זה בעצמך…
"בקושי צוחקת" היה המדור הראשון שפתחתי בכל שבוע, קליל ועמוק בקונספט נדיר
העברת אותי תהליך בתור אמא למתבגרות, בזכותך פתחתי לבחינה את הקשר ביננו, כי גם בלי טרגדיות ברוך השם, יש מקום להמון התבוננות ..
אז תודה, מחכה לספר השלם, לשוב ולקרוא ברצף
מרים
זהו זה. שמחתי שהסיפור הזה היה גם סיפורן של כל הבנות הרגילות והאמהות הרגילות. שמחתי שהוא היה סיפור על מתבגרים. על מתבגרות שלעולם לא מספיקות לגדול ולרפא שריטות ישנות ופצעי בגרות שהשאירו צלקות דקות.
שמחתי שכולכן מצאתן בו מראה לקושי, מקום לצחוק.
תודה שהייתן אתנו כל הדרך, תודה על מחיאות הכפיים. ועל שקניתן כרטיס מלא אמון.
גם האומנות הטובה ביותר צריכה קהל כדי להיות כאן ולהתקיים.
