הלכה דודה – סיפור אמיתי לחנוכה

“לאיזו שעה אתם מתכננים את חנוכת הבית?”.

“לא מוגדר”, ענה אחיה של שרי בשיחה הבינעירונית, “בשעות הערב המוקדמות של זאת חנוכה”. סוף סוף, מרבית המשתתפים מחוץ לעיר, ועל האירוע להסתיים בשעה סבירה.

“מי עוד מגיע?”.

“מהצד שלנו? כולם. כולל סבא וסבתא”.

זה היה חידוש. סבא וסבתא יוצאים מהמרכז ומדרימים… באמת מאורע.

“מתי יש לנו אוטובוס?”, ניסתה לוודא את מהלך העניינים עם בעלה.

היו כמה אופציות. לולא היה זה יומו האחרון של חנוכה, ללא שהיות היו נוסעים באוטובוס של חמש וחצי. רק שהדלקת הנרות מחייבת אכילה ולינה במקום מסוים. עוברי דרכים אינם פטורים מנר חנוכה.

“נצא באוטובוס של שתיים, על מנת להגיע להורים שלך להדלקה, משם נעשה את המסלול הארוך לאח שלך”. מרחק של עשרה בניינים לכל היותר.

התוכנית לבשה זמנים, קיבלה ריחות של דלק ובנזין והשמיעה נהימות מנוע: האוטובוס מאסף בכל העיר, יצחק ושרי מתגוררים בקצה העיר, ממש על הכביש הראשי. כפועל יוצא מכך, כאשר היה מגיע האוטובוס היחיד לתחנתם, לרוב היו כל המקומות תפוסים. באופן קבוע היה על הצעירים להגיע לאחת התחנות במרכז העיר, שם ניתן היה למצוא מקומות ישיבה.

הפעם ישנו בונוס: סבא וסבתא העולים באחת התחנות הראשונות ישמרו מקום טוב ליצחק, שרי וביתם הקטנה. להם נותר רק להמתין.

רק???

יומו של נר השביעי של חנוכה. שתיים ועשרה, ההורים וביתם מגיעים לתחנת האוטובוס. הם לא היחידים, לידם משפחה בעלת ששה ילדים. “האוטובוס לדרום כבר הגיע?”, מבררת שרי אצל אם המשפחה.

“לא, גם אנחנו מחכים לו”.

הזמן חולף בעצלתיים. כרגיל, כל אוטובוסי המדינה כבר חולפים ליד התחנה, אוספים נוסעים, פולטים אחרים, פותחים דלתות, פוערים חללים של תאי מטען… עשן שחור, צפירות נהגים כעוסים, התינוקת בת השנתיים מתחילה להשתעמם. שתיים וחצי, אין זכר לאוטובוס. שתיים שלושים וחמש. האישה השנייה כבר בעיצומה של שיחת בירור מעמיקה עם מוקדנית החברה, מנסה להסביר לזו היושבת על כורסא במשרד מחומם מעט מהמתרחש בתחנה וסקירה חומלת על ששת הקטנים המקפצים סביב. מן הצד לא נראה היה שמשהו הולך לקרות, זולת מספר הבטחות פוליטיקאיות; האוטובוס יצא, נתקע בפקקים, עוד כמה דקות הוא אצלכם.

שתיים ארבעים. האוטובוס הגיע ופשוט המשיך בנסיעה כאילו ואין כאן תחנה עם אנשים ממתינים.

“הכל לטובה”, מבטו של יצחק היה נעוץ אי שם באופק בו נעלם האוטובוס, “עוד פחות משעה האוטובוס הבא”.

“חוצפה של החברה, כך לזלזל בנוסעים”, מלמלה שרי, “לפחות יש לנו זמן, נוכל להגיע לתחנה במרכז העיר”. היא יידעה את האישה לצידה שהנסיעה הבאה יוצאת בשלוש וחצי.

השניים קשרו את הילדה בעגלתה ויצאו את התחנה, מספיקים לשמוע את האם לשישה מודיעה למוקדנית ש”אני לוקחת עכשיו מונית גדולה על חשבון החברה שלכם לתחנה הראשונה”.

שלוש וחצי בשעון העולם, בתרגום לעברית מתקבל כרבע לארבע. אוטובוס נוסף מתקרב אל התחנה. כחמשה עשר נוסעים מתקרבים אליו.

“אין לנו מקום”, פלטה שרי בייאוש.

“אין מה לעשות”, יצחק היה נחרץ, “או עכשיו או לעולם לא. נעלה ויהי מה”.

כמה מרפקים סייעו בעדם, והם מצאו עצמם דחוסים כסרדינים במעבר האוטובוס. אם חלפה בראשם מחשבה לרדת, הרי שהנהג החליט בעבורם והאוטובוס החל בנסיעה.

“שלום, שרי. מה שלומך?”, שמעה קול מוכר. הקטנה שעליה חסמה את שדה ראייתה. סיבוב ראש של מאה שמונים מעלות גילה לה את חני, גיסה של אחד משכני הוריה. בהיותן נוסעות על אותו הציר, יצא להן לשוחח פעם-פעמיים בנסיעות בינעירוניות. חני היתה צעירה מעט משרי, ועדיין טרם מצאה את זיווגה. “בואי, שבי במקומי”, חני כבר עמדה לקום ממקומה, “את עם ילדה ואני לבד”.

שרי ריתקה אותה למקומה. “אני כבר אסתדר איכשהו”. היא ניסתה לראות מה קורה מלפניה ומאחוריה; לשווא. האוטובוס היה מלא מעל ומעבר לקיבולת שלו. חסידים רבים נסעו להדלקה אצל רבם והנהלת החברה “שכחה” לקחת זאת בחשבון, אף על פי שהצפי ידוע היה דבר שנה בשנה.

יצחק מצא לו “מקום” על מדרגות הדלת האחורית יחד עם עוד כמה בחורים. לולא היתה דחוסה מימין ומשמאל, מזמן היתה קורסת. “תני לי לפחות את הילדה החמודה שלך”, ניסתה חני.

בת השנתיים הכבידה. הילדה עברה ידיים ומצאה מקום על ברכיה של חני. שרי נותרה לעמוד לידן. “אנחנו בדרך לחנוכת הבית של אחי, נישן הלילה אצל הורי. מה איתך?”.

חני היתה פחות שמחה. “אני רק רוצה ליסוע עכשיו, ממש לא משנה לאן”, פניה היו קדורניות, “אפילו לא הודעתי לאחותי שאני בדרך אליה. לקחתי את התיק ועליתי לאוטובוס הזה שתי תחנות לפנייך… אני מקווה שהיא תסכים לקבל אותי ואת העזרה עם הילדים שלה, אחרת אני לא יודעת מה אני עושה”.

שרי הנהנה בלי להבין.

“ירד לי עכשיו משהו רציני, אני ממש לא יודעת מה לעשות…”, וכאן בא תקציר מסכת השידוך בן השבועיים ושברו בבוקרו של יום.

שרי החרישה. מה היא כבר יכולה לומר? “תראי, עוד יבוא הזיווג הנכון”? חני שמעה זאת, ושומעת, ותשמע את המשפט הזה עד שיבוא חתנה. “אנחנו לא יודעים חשבונות שמים”? נכון מאוד, אבל לא נראה לה שזוהי הרטייה המתאימה כאן. “עוד תביני למה היית צריכה לעבור גם את זה”? צריך משהו לרגע הזה, ולא לעוד זמן מה.

מה?

חני יכולה היתה להיות לאם לילד בגיל של ילדתה. היא מקפיצה אותה קלות על ברכיה, מחבקת אותה קלות, משחקת בשערה, מחליקה על פניה… כל כך אימהית, מעניקה, נותנת משלה על חשבונה היא. אם להיות כנה, במצב הפוך, לא בטוח שהיתה מוכנה לקחת על עצמה ילדה של מכרה לנסיעה בת שעתיים.

שעתיים? נראה היה שהם עתידים להיות על הכביש הזה יותר מכך. האוטובוס נתקע בפקק ארוך, עם ישראל יוצא בהמוניו בחנוכה, ויחד עם השעה העמוסה בה שבים העובדים לבתיהם נוצר הפקק שהפך להיות מסמלי המדינה.

שרי שמעה את יצחק מדבר עם הבחורים שלידו על החיוב היכן ומתי להדליק נרות. הוא שלף את הנייד שלו, עדכן את אביה שלא יספיקו להגיע להדלקת נרות ובקש ממנו שיקנה לו חלק בשמן וידליק גם בעבורו.

משהו בבעלה הזכיר לה מישהו מוכר מאוד; אותה הצדודית, אותו הגובה, המראה הכללי זהה מעט. יהודה, אחיו.

יהודה, ש”אחרי חנוכה נתחיל לשמוע לו”, נאום חמותה, ו”הוא צריך מישהי טובה, אחת כזו שלא תנצל את טוב ליבו”.

אולי חני ליהודה?

מה פתאום? יהודה בקושי בן עשרים ואחת, חני עוד מעט עשרים ושתיים. גם נראה לה שחני גבוהה ממנו. זה לא יילך, חבל על הזמן.

ואולי דווקא כן?

לפי סיפורה של חני על השידוך הנכזב, זה בדיוק מה שהיא מחפשת. לכי תדעי, אולי דווקא בגלל זה גלגל אתכן אלוקים בצורה כל כך בלתי צפויה לשיחה זו?

חוץ מזה, היא ראתה בספר “ארחות הבית” למרן הגראמ”מ שך זצוק”ל שמותר לטשטש בשני דברים: גיל וגובה. מרן סבר שיתכן שכאשר ייפגשו הצדדים, יתרצו לוותר על נתונים אלו.

זה מה שהכריע את הכף. “תשמעי, עולה לי עכשיו רעיון בשבילך”. היא מסרה לחני את פרטי גיסה, פלוס עוד כמה תיאורים שרק כלה שבאה מבחוץ יכולה לומר על משפחת בעלה. “והוא דומה מאוד לבעלי. עוד מעט, כשנרד, תוכלי לראות אותו”. וגם אני אוכל לראות את עניין הגובה בצורה ברורה יותר.

חני התרצתה. הפרטים הכלליים נשמעו לה. היא לא יכולה לרשום עכשיו פרטים, אבל תברר בהקדם.

הלילה ירד. עצירה פתאומית זעזעה את האוטובוס. “פנצ’ר”, יידע יצחק. “אם לא נסיעה אז עד הסוף, אפילו לא הביא אותנו לשכונה של הוריך”…

יצחק צלצל לחמיו שיבוא לאסוף אותם. שרי שלחה אותו להוציא את העגלה מתא המטען, ומהרה אחריו. “פגשתי כאן מישהי שיכולה להתאים ליהודה. כשאני אדבר איתה, תשמע אותנו מהצד ותגיד לי מה דעתך”. במידה ובעלה יתרשם, חמותה תגיד כן.

אבא של שרי הגיע עם רכבו. חני הצטרפה אליהם. “לפחות נחזיר לך משהו על הטרחה של השעות האחרונות”.

“אפשר לחשוב…”

אביה של שרי סיפר שהנהג באוטובוס בו נסעו הסב והסבתא ניגש אליהם בסוף הנסיעה להתנצל על הבריחה. “השכל כמו המשטרה, בא אחרי המעשה”.

חני הודתה להם וירדה ראשונה. הרכב המשיך בנסיעה עוד קמעה. יצחק ושרי החליפו מבטים, יצחק הנהן ללא קול.

אבל היתה אחת שכן אמרה משהו. בתם הקטנה. “הלכה דודה”, התבוננה הקטנה סביבה, תרה אחר מיטיבתה בשעות האחרונות, “הלכה דודה”, הסבירה להוריה וקולה מהדהד בחלל הרכב במתיקות.

“א”ר יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות” (בבא בתרא י”ב ע”ב).

… וחודש וחצי לאחר מכן, היתה חני מיועדת להיות דודתה. האירוסין הוכרזו רשמית.

שמואל ברקוביץ הוא מחבר הספר “מסלול אדום” ועוד.