לאביגיל הגדולה

על שפת הים, במקום שבו מים נושקים לשמים וגלים סוערים מעפילים אל הרקיע, תמצאו הרבה טירות חרבות.

רק במסתור, בין  הצוקים  מזדקפים  ארמונות  שהזמן לא יכול להם

חלומות שקרמו  למציאות.

אביגיל הקטנה אינה מוותרת, בעוז נאבקת היא ברוחות השיכחה ובענני השיגרה וממאנת  להשאיר את הילד הקטן שבה מאחור, על שפת הים.

בין דפי הספר צועדות יד ביד אביגיל הגדולה ואביגיל הקטנה;

לומדות, ניזכרות, מחכימות, בונות ארמונות של קיום, מגשימות חלומות.

לאביגיל הקטנה ולמיוחדים כמוה, שאינם משאירים את הילד הקטן שבהם מאחור, על שפת הים; לאלה שצועדים אתו יד ביד, ומרשים לו לעזור להם לגדול – מוקדש בהערכה הספר הזה.