קמט בעלילה

לצורך המשימה ניתן לי תקציב בלתי מוגבל, וחופש פעולה בבחירת כמה עוזרים. נסעתי עימם לגרמניה, ומהר מאד שקעתי בתוך התוהו ובוהו ששרר במדינה באותה העת. טיילתי בין המחוזות, ועברתי בין אזורים שהמלחמה הפכה אותם לשוממים לבין ערים משגשגות בהן עוד לא נשמעו פעמי הקרבות. אבל בכל מקום בו מיששתי את הדופק, היה ברור כי אכן ישנה דליפה מתמדת של מידע מתוכינו אל מחנה האויב…

(“קמט בעלילה”)

רובי רתח מזעם. הוא היה צריך לאזור כוח כדי לא להחטיף לישראל סטירה מצלצלת. הוא נשם עמוק, ואז פצה סוף סוף את פיו. “אתה נמצא כאן במפעל שאינו שלך”, אמר לאט לאט, בטון שקט וחודר. “המינימום של התנהגות ראויה הוא שתתאם דבר כזה מראש! אתה לא מתבייש?! איך אני יכול לערוב לבחור שאני לא מכיר? אתה מבין שלכל דבר במחנה כזה יש השלכות, ואנשים בודקים אותנו בשבע עיניים?”

(“ישיבת המשך הזמן”)

הורדנו את הקסדות, ופשטנו את חליפות החלל. היתה זו הקלה של ממש, אולם לא הצטערתי על הזהירות היתירה. רינה התיישבה בגשר הפיקוד, וניסתה להפעיל את מערכות הספינה. היינו חייבים פתרון לתעלומה: מה ארע כאן? מדוע נטשו נוסעי החלל האלמוניים את ספינתם, ובעיקר, מי הם היו?

(“הקרב האחרון”)

לאחר שספרו הקודם, “גבול אדום”, זכה להצלחה מסחררת ולתגובות חיוביות מקוראים רבים, חוזר שמואל אורבך בספר חדש ומפתיע אף יותר. המקוריות הרעננה, הרעיונות החדשניים, המסרים העמוקים שעולים מכל סיפור וסיפור – כל אלו מצטרפים שוב ליצירה מפעימה, מרתקת, ובעיקר, מעוררת מחשבה.