כל בית צריך חלון

לא בלחץ בכלל.
רק כואבת לי הבטן. אף פעם לא נסעתי עם יוספה לנופש עם נשים אחרות. זאת יכולה להיות הטעות הגדולה של החיים שלי.
יוספה באה לאסוף אותי בעשר בבוקר, שעה וחצי אחרי שבלומי כבר יצאה. לפחות הלחץ מלפגוש אותה בתחנה, נחסך ממני. החברות שלה מהמשרד עסוקות בהשוואות ביננו לאורך כל הדרך, ולא מאמינות שנולדנו באותו בית, לאותם הורים, בהפרש שנים קטן כל כך. טוב שהדרך לא כל כך ארוכה.
“את זה את שמה על הצוואר ולא מורידה עד שאני מרשה לך,” עונדת לי יוספה שרשרת שרוך עם תג, “כעת את שייכת לקבוצה של העובדות במשרד.”
הלובי הומה נשים שזה עתה הגיעו, על מזוודותיהן וחבילותיהן, כמו כוורת רוחשת. יוספה לוקחת ממני את המזוודה שלי, מעשה בעלת בית וניגשת לדלפק הקבלה, לסדר עניינים. עוקבת אחריה מהצד, מנסה לראות אותה בעיניים זרות, כאילו לא הייתה אחותי, כשמישהי, מוכרת מאד, רצה אלי מרחוק ופניה הלומות.
“מנוחי!!!” היא צועקת אלי, כשאני צועקת אליה, “בלומי!!”

ביום בו פוגשת מנוחה פליישמן את בלומי זיידמן, מתחילה סערה בחייה. הן עוברות יחד מסע מאתגר שעובר בין העבר להווה ומשפיע גם על העתיד. מסע רווי חוויות ותובנות, מטלטל, מצחיק, מרגש ובעיקר, נוגע ללב.
הספר הזה מוקדש בהערכה ובאהבה לכל הבלומיות שביננו. וכמובן, לכל המנוחות באשר הן.