למען אנסנו

חושך סמיך עומד בחלל החדר. בני משקיף מבעד לחרכי התריסים, ונחרד. בליל קולות, ניידות משטרה ואורות מהבהבים עולים מהרחוב.
הוא חש צורך עז לחזק את ילדיו ברגעים כה שבריריים. אולי יהיו אלו מילותיו האחרונות לפני פרידתו מהם. הוא רוצה לבקש שיזכרו את כל מה שעשה למענם, למען נשמתם. להתחנן בפניהם שלכל מקום שאליו יתגלגלו בעולם, לא יפנו עורף אל יהדותם.
הוא רוצה לומר ואיננו מסוגל. מיתרי קולו קופאים מתנועה. שיניו נוקשות זו לזו מעוצמת הפחד.
הוא קולט את קולות השוטרים מהדהדים בקומה הראשונה, את צעדיהם קרבים אל הקומה השנייה. תכף ילחץ אחד מהם על ידית הדלת, בבעיטה הגונה הוא יפרוץ אותה בכוח.
בני מאמץ אליו חזק חזק את דובי. עוצם עיניו, כולא את נשימתו…
ומתפלל באלם.
ולפתע… רעש חזק ופתאומי של חריקת צמיגים, ריסוק מתכת והתנפצות זכוכית, עולה מהרחוב המנומנם בעיירת הנופש רול, מעל לאגם ז’נבה. ולאחריו, שקט הלום—-