בעקבות השמש העולה

“לא, לא, לא! טיקו מצמצה בעיניה, “אבא, סע, סע מפה מהר, אסור
שהיא תראה אותי”! היא לא הצליחה לדבר, רק אחרי רגעים ארוכים
השלימה את המשפט – “אני חייבת לברוח, עם מיו”.

“את עוזבת את יפן כדי לחזור ליפן”. סבא צעד אתה לאורך השביל,
“הבתים עם גג הפגודה המשופע, בובות החיילים בכיכר, עץ הבוסתנאי הקטן
שסבתא מגדלת בעציץ, השמש ההולכת ושוקעת – זו יפן . ובכל פעם
שתראי את השמש – תזכרי שאת ילדה יפנית”.

“אני לא רוצה לנסוע לבד”! היא צעקה פתאום ביפנית ובאנגלית
מעורבבות והתיישבה שוב על הריצפה “אני רוצה את אמא שלי ואני”…
היא הרימה פתאום את עיניה האדומות, “אני אזרחית יפנית! אסור לקחת
אותי לשום מקום! אני רוצה לדבר עם השגריר, הקונסול של יפן!”