ריח הגרניום

“מה לעשות? אני נהיית חלשה מהצעקות שלו,” רותי מדברת בקול חדש ומתנצל, “אין לי כוח אליהם כבר.”

“לצעקות וגם לשכנים.”

רותי מסיטה מבט, דבר נדיר. “כן, הן לא אוהבות אותי, השכנות. כאילו מחייכות אלי ושואלות מה שלומך, אבל ממשיכות במדרגות בלי לשמוע את התשובה בכלל. הן בודקות לי את הילדים, אני יודעת את זה.”

אהליבה מתבוננת בה בשתיקה אוהדת. היא לא תגיד עכשיו לרותי: מה פתאום, רותי יקרה! את אמא נהדרת! זה סתם נדמה לך, אני בטוחה שהשכנות מעריכות אותך כמו שאת. הן לא בודקות לך את הילדים, כי הן יודעות שאת מטפלת בהם הכי מקסים שאת יכולה.

לא נכון ולא מועיל להכחיש מציאות. רותי שרוני צריכה כלים להתמודד עם סביבה המצקצקת על הבית הלא-רגיל של משפחת שרוני.

את העולם השופט, היודע-כל, שמול אנשים כמו רותי מצקצק בשפתיים ועובר אלאה, קשה לשנות. אבל את ההסתכלות של רותי עליו, אפשר גם אפשר.

ובעוד המטפלת ניצן תהלך לצד רותי, מבקש הספר הזה להזמינכם למרפסת.

במרפסת הבית הלא -רגיל, בצל פרחי הגרניום, ישבו כבר אלפי קוראות ה”מודיע” ושאפו את הריח הענוג שאין לגרניום במרפסת. מרפסת בית שרוני הייתה במשך שנה וחצי תצפית לנוף פחות פוטוגני, אך תלת מימדי ורב הפתעות לרבבות קוראים אוהדים.

אף אתם תצפו מלמטה למעלה באמא רותי שרוני שתלמדו לחבב מפרק לפרק, ברוחה בתה,  גיבורת סיפורינו המופלאה, העושה את הדרך העולה בית הוריה. תשקיפו אל כפר שמשון הלא נודע בשערים, תבקרו בחווה הייחודית של מישאל וה”קליניקת השלום” הנודעת לתהילה.

תכירו את גברת האוהלים המחזקת יתדות אוהלה של רותי, את סבתא ברוכה הצדקת הפועלת בדרכים משלה, את הגיסה המוצלחת שרונה ולבה החצוי – ועוד ועוד דמויות ססגוניות, שהתאגדו לזרים מרהיבים באדניות הגרניום.

כמו כל המתארחים בה, תשובו לביתכם בתום הביקור, ועמכם ניחחו המבושם של הגרניום במרפסת.