בערי קורא שוב, ושוב. הדמעות שלו זולגות ולא אכפת לו. הוא עוצם עיניים, רואה את עצמו ליד אהר'לה, צמוד למיטה, וספר פתוח ביניהם. ועוד רגע אחד הוא גם מצליח לראות את שניהם כמו פעם.
שני אברכים צעירים, שולחן ביניהם, וספר פתוח.
הוא לוקח מהשולחן את הספר, פותח, ומתחיל לקרוא בקול. "אהר'לה, אתה שומע? התחלנו". הוא מנגב את העיניים, ממשיך לקרוא, כאילו הוא ואהר'לה יושבים יחד, שני אנשים חופשיים, בני חורין.

"אבל אני לא יודעת איך ללכת". רוחי מתביישת.
"איך ללכת לאן? לחיידר?" חזקי צוחק. או שהוא לא הבין מה היא שאלה, או שזה בכלל לא מצחיק.
"כן".
"איפה את עכשיו?" הוא כבר לא צוחק.
"אני לא יודעת". היא נאלצת להודות, אבל היא באמת לא יודעת.
"מה פירוש לא יודעת? ירדת מהבית ואת ברחוב?"
היא מסתכלת סביבה. "אולי, אני לא יודעת". מישהי עוברת לידה, מנופפת לה, ונראה לרוחי שהיא מכירה אותה.
"רגע, חזקי, חכה רגע. יש כאן מישהי, היא תגיד לך איפה אני".

"טוב, זהו להפעם, תודה לכולם".
אבריימי קם מהפסנתר, ניגש לאודיה.
"בואי נטייל קצת". הם יוצאים החוצה, למדבר שפרוש סביבם.
"בכית". אפילו בחושך היא רואה את העיניים שלו.
"נכון, בכיתי". הוא לא מתבייש מאשתו, ותודה להשם על הפלא הזה.
"מה היה שם, אבריימי?" הם צועדים ביחד, וירח כמעט מלא מלווה אותם.
"אתה בכית ודבורה'לה בכתה".

כמה מרחב יש בתוך סדק צר?
האם גלות היא תמיד חומות של אבן, או אולי קירות שקופים של חוסר אונים? והאם אפשר להישאר בן חורין גם בתוך מצר?
וכשהוודאות נסדקת, והחושך מאיים, השם יתברך נמצא שם, ומאיר את הכל באור עולם, שהופך גם את המצר- למרחב.
'שם אתה' הוא ספרה הארבעה עשר של ליבי קליין.
מצטרף לסדרות הקודמות – 'דומי נפשי', 'אשא עיניי' ועוד.