עניה סערה

“לקחו לי את בית המיקדש”, נאנח פתאום עוזאי, “הם לקחו לי את העליה לרגל ואת קרבן פסח. מי היה מאמין שיקרה דבר כזה- שיהודי יבוא מן הגליל ויסוב על עקבותיו עוד בטרם מסתיים החג, משום שלא יהיה שייך להשאר בירושלים?”

“אח, איזה חורבן…”
ליד השערים משתרך תור ארוך של עגלות,הם כנראה, לא היחידים שהגיעו להחלטה לעזוב. ויש כאלו שהספיקו להקדים אותם.
אבל התור אינו מתקדם ולאחר שעה ארוכה של המתנה חסרת סבלנות, קם עוזאי לבדוק מה קורה שם.
הוא חוזר המום!
“השערים סגורים ומסוגרים, הם לא מרשים לצאת מהעיר!””מי לא מרשה לצאת מכאן? הרומאים?”
“לא, לא, הבריונים נעלו את השער. הם טוענים, שהרומאים
קרבו את מערכת המלחמה ממש עד שער העיר ואם יפתחו אותו- יהיו כאן כולם בסכנה עצומה”.
“ועד מתי נהיה כלואים כאן?”
“שאלו את טיטוס- אמרו לי”.
עניה ודלה עומדת כנסת ישראל באחת התקופות
הסוערות, שהתרגשו ובאו עליה, מטלטלת נואשות
בין אויבים מבחוץ לאויבים מבית, ובתווך- דעות
תהיות, בלבול וערפל.
“עניה סוערה” הוא סיפור של משפחה בעת החורבן
ולא פחות מכך- תיעוד חי, מדוקדק ונוגע ללב, ממה
שבאמת היה שם.
בעלילה , השוזרת את קורות עם ישראל בימי חורבן
בית שני, על פי חז”ל ומקורות היסטוריים, מפלסים
להם בני אותו הדור את הדרך ומתאמצים לבחור נכון,
על אף הכאב המדמם.

רוצים לדעת עוד? למאמר מרתק מאת המחברת על מה שהיה שם באמת הכנסו כאן!