אפס גיגה

“אני הולך למות נכון?” לחש תום.
לא מה פתאום? ממתי מתים מקצת מכת שמש?
נבהלת עופרה, אבל העיניים של תום משדרות רצינות תהומית
שאף פעם לא עמדה בהם קודם.

“אני לא מייצר את התאונות אני שולח אליך רק את
מי שגזר הגורל”.

שני שדי שאול לבושים בשחור ועטויים קסדות שחורות
פורצים בבת אחת מאחוריו, מנסים לסנוור אותו ולגרום לתאונה.

הם כל כך קרובים אליו, אבל הוא לא רואה אותם.
לא רואה אותם. מנסה לשווא לקרוע את חוטי הערפל. מבט
מבוהל לאחור, קולט דמויות נוזליות, רוטטות בחום ויודע
שהם אחריו, מנסים לצוד אותו כמו חיה. הוא רק לא יודע
למה.

עיניו, שהתרגלו לחשיכה רואות שתי דמויות ממהרות
לעבר המסוק, מגלגלות עגלות ציוד רפואי, עד לפתח האחורי
הפעור של המסוק ומעבירות חבילה אחר חבילה לאיש צוות,
שעומד שם כצללית שחורה על רקע האור הקטן שבוקע
מתוך בטן המסוק, מי הגיע עם המסוק הזה? את מי לוקחים?
ולמה באמצע הלילה?

יותר מדי סודות מסתובבים במתחם שלהם שהוא לא
מודע להם. אבל הוא מרגיש כל הזמן את הזרמים
שמתחת להם.