כשהייתי בת שמונה, הייתה לי מחברת דקה וכריכה לה חומה ומשעממת.

וכתבתי שם את הסיפור הארוך הראשון שלי.

הייתי נותנת המון מחברות חומות ומשעממות כדי להיזכר מה היה כתוב שם, אבל לצערי אני זוכרת רק את העמוד האחרון.

היה נחוץ לי איזה מסר מנוסח היטב, משפט מבריק כלשהו שיבהיר לגיבור הסיפור כמה שהוא טועה. אבל לא עלה בדעתי שום דבר משכנע.

בסוף לקחתי לידיי ספר עבה שהיה בבית, ובתוכו מצאתי את המשפט האלמותי הבא:

לא כל הנוצץ זהב.

תודו, זה אפילו נכון.

והייתי כל כך גאה בעצמי, שלא רק שאני כותבת סיפור לגמרי לבד, אלא אפילו מעתיקה מספר אחר, כמו הגדולים.

ולא היה לה מושג אז, לילדונת הזעירה ההיא, כמה מתישה ומייאשת הכרייה שלו. וכמה חול תצטרך למצמץ, עד שתגיע לזהב.

כשקיבלתי לפני פורים הודעה שלכן הים מלוח מחכה לי בסניף הקרוב, הודעתי לילדים שלי שאני קופצת לעשרים דקות לקחת את הספרים, וכבר חוזרת.

"עוד פעם?" רטן הבכור שלי. "כל פעם את הולכת לסחוב ספרים שלך. אוף, נמאס!"

קפאתי ליד הדלת, והשתוקקתי לחזור אחורה בזמן – אל הנערה שבהתה בייאוש בתיבת המייל השותקת – וללחוש לה את המשפט הזה באוזן.

יום אחד, לבכור בן השבע שלך (כן, יהיה לך גם ילד בן שבע. חכי, זה עוד לא הפואנטה) יימאס שאת הולכת לקחת ספר שכתבת.

הילדה הזו, שהלכה עם מעטפה צמודה לסוודר, כדי שאף אחד לא יראה שכתוב עליה 'עבור יתד שלנו', וינחש שהיא בדרך לתיבת הדואר האדומה, וחולמת בטיפשותה להיות סופרת.

הנערה הזו, שהתקשרה שוב ושוב לעורכת מוסף הסיפורים לחג, כדי לשאול אם קראה כבר את הסיפור ששלחה לה.

אני זוכרת את עצמי מכינה רשימה של תשובות אפשריות: (מצטערים/ לא, לא מתאים לנו/ לא קראנו ולא נקרא. / סיפור ממש עלוב! את חייבת להפסיק לבזבז את הזמן לאנשים! / לא קיבלנו ותפסיקי לנדנד) כדי שאהיה מוכנה לכל עלבון, אם יגיע.

ביומן שלי כתבתי תזכורת נחרצת: להפסיק לנסות לשלוח סיפורים לעיתונים. גיל 18 הוא מספיק בוגר כדי לוותר על החלום הזה.

לכל עורכת, כך הייתי משוכנעת, יש פח אשפה מיוחד בתיבת המייל, וכשמגיע מייל ממני – היא משליכה אותו לשם בחיפזון, שמא בטעות תקרא אותו, או תתפתה לענות לי תשובה.

כשסיימתי סמינר, קיבלתי שעתיים בודדות בתיכון חדש, בו אני לימדתי לשון, והבנות שרבבו אותה.

בדרך כלל הייתי מתחילה שיעור במילים: "בנות יקרות, היום נלמד על…" ועד סוף השיעור הייתי מנסה לסיים את משפט הפתיחה שלי.

באותם ימים אולי, נולדו אביגיל מפירורים, ונתי מלכן הים מלוח.

אבל אי אפשר לקרוא לשעתיים עבודה, נכון? גם אם הריאות שלי טענו בתוקף שזה מספיק לגמרי.

לכן התחלתי לעבוד במקביל כנציגת שירות בחברת תקשורת.

הימים האלה, לפני עשור, היו ממש גרועים למי שקנה חבילה בחברת תקשורת ואחר כך חזר בו.

הייתה תקופת התחייבות, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה. זה נראה לך דמוקרטיה פה?

אתה עוזב? פויה, שלם קנס ואז נעביר אותך לשימור ואז אולי תוכל להשתחרר.

אבל לנציגות השירות שעמדו מול לקוחות רגוזים, הזמנים האלה היו גרועים פי כמה.

שוב ושוב חזרתי על מילים ששנאתי, שלא הסכמתי להאמין בהן, ושלא שכנעו אף אחד. "אתה יכול להתנתק אבל תצטרך לשלם קנס…" "כן, אני יודעת, אבל לא תוכל לקבל זיכוי לצערי…" מסיימת שיחה בדמעות ובאוזניים מצלצלות, ומתכווצת כולי לקראת השיחה הבאה.

"אני יכולה להיות סופרת!" רציתי לומר ללקוחות האלה, שכינו אותי טיפשה, שכעסו שאני לא מבינה על מה הם חויבו, שזעמו שאני מצטטת מילים חסרות היגיון. "אני יודעת לכתוב, אני יותר מסתם נציגת שירות כושלת!"

אבל לא הייתי. רק רציתי להיות. וגם הלקוחות שלי רצו כל מיני דברים. בראש ובראשונה, שאשיג להם כבר זיכוי ואפסיק לבלבל את המוח.

זוכרת את עצמי שולחת קטע מרגש לארגון צדקה שחיפש כותבת, ובין שיחה לשיחה, בודקת בלב דופק את המייל. ופתאום הייתה לי תקווה. היה סיכוי. אולי, אם אקבל את התפקיד, יהיה לי משהו נוסף לחכות לו. סיבה להאמין בי. ואז עוד תשובה שלילית שריסקה אותי חזרה לקרקע.

זה מה שאני. מורה בלי משמעת. נציגת שירות לא מוצלחת. רוצה להיות סופרת.

ואז אולי, נבראה נועה, מלכן הים מלוח.

(וכמה טוב שספרים הם לא ילדים, ככה אני יכולה להודות שזה הספר האהוב עלי.)

ובסוף באו ימים אחרים. לאט לאט נענו התפילות, נפתחו שערים, והמילים שלי כבר לא היו רק שלי.

והרגעים האלה, שחלום בורא תקציר, שקוריוז מפיח סצנה, ותשוקה הופכת לסיפור – הם קסומים כל כך, שהם שווים כל רגע של כרייה.

ורציתי לומר לה לנערה הזו, שלא תפסיק לנסות.

כי זה נוצץ. וזה יקר. וזה זהב טהור.

הכותבת היא מירי סגל. סופרת אהובה ומוכרת חתומה על ספרי קריאה רבים ופופלריים

רוצים לדעת הכל לפני כולם? הרשמו כאן!