אמן ספרי המתח – מ. ארבל

שיחה עם המחבר מ. ארבל אינה דבר של מה בכך, אנחנו היינו מרותקים מוזמנים גם אתם:

אז למה דווקא ספרי מתח? מי צורך את זה?

בספריה החרדית ספרי מתח עומדים יפה בשורה אחת עם ספרי קריאה שונים ומגוונים ונותנים מענה לצורך הנפשי של חלק גדול מאד באוכלוסיה שזקוק להם.

זקוק? למה?

לריגוש, לשחרור המתח שבא בסוף העלילה, לפתרון התעלומות, לקתרזיס שבא בעקבות השחרור והסוף. העולם הדמיוני שבורחים אליו מאפשר הפוגה ממרוץ החיים העמוס והמעיק, מקשיי המציאות האמיתית. לשכוח מהכל ולהתנתק. ספר מתח טוב הוא כמו חדר בריחה – פעולה, אקשן, פיענוח, עקיפת מוקשים, הפעלת המון חושים שישיים, שיתופי פעולה, סיעור מוחות ועוד. נו, מה מתאים יותר למוח היהודי מתערובת כזו בתוך ספר אחד? וכשמצליחים לצאת מחדר הבריחה – איזה סיפוק, הקלה. הגשמה. והנה – חדר בריחה פותרים בזמן קצר מאד ולעומתו ספר – נותן חוויה כזו לאורך שעות רבות. ואפשר לחזור עליו, לקרוא שוב ושוב, למרות שהעלילה כבר ידועה והפתרון כבר לא מפתיע. אבל, מציאות. אנשים עושים את זה.

מה מיוחד כל כך בספרים שאתה כותב? ההשראה שלך, הדמויות, האיפיונים – מאין אתה שואב את כל זה?

אכן, אלו באמת ספרי מתח אך הם ספרים ברמה עמוקה. לא סתם מתח דמיוני ותלוש מהמציאות. הפוך. אני מכניס את המציאות לתוך הספר, אני נותן איפיונים לדמויות, ומעניק להן קול פנימי. הדמויות פועלות ומדברות ויוצרות אווירה שמדגישה מסרים ערכיים מבלי שאומר אותם בפירוש. הקורא נשאר בסוף הקריאה גם עם ערכי חיים משובחים. העלילות שלי הן דמיוניות, אך נשענות על מציאויות. אירועים היסטוריים או אירועים בולטים עכשויים. הדמויות הן צירופים של אנשים שהיו, שישנם, לפעמים הלחם של כמה דמויות שאני מכיר בתוך דמות אחת. אני מחובר מאד לדמויות שלי. אני מרגיש כאילו אני נכנס מתחת לעור של הדמויות, חש אותן, חי אותן, מתפקד במקומן, מזדהה, מגיב. זו הסיבה, לדעתי, שהספרים כה משכנעים ומבוקשים. חזקים. מצד שני, מאד קשה לי עם ה”רעים” – הדמויות השליליות שאי אפשר בלעדיהן בספרים כאלה, ואז אני צריך, בעבודה מאומצת  לחשוב ב”רשעית” מצד אחד, אך להתנתק מהרגש שטמון בתוך דמות כזו. אני בטבעי אדם עדין ורך מאד ורק בתהליך מאומץ ומודע אני מצליח איכשהו להפעיל אנשים רעים.

מה  הפידבק שהכי מחמיא לך?

האדמו”ר מסלונים אמר לי: “יש לך עט כה מוצלחת ביד – תנצל אותה לגרום לאנשים שירצו להיות טובים יותר כשיסיימו לקרוא… העט שלך יכולה להחיות מתים, להתיר אסורים. זה חשוב מאד!” הכח הזה מניע אותי ואני חש שליחות כשאני כותב. כולנו מבקשים להשתפר ואם קוראים אומרים שהקריאה בספר גרמה להם להיות טובים יותר – הרי השליחות התבצעה. מסרים טובים חלחלו דרך הדלת האחורית או ‘בין השורות’ כפי שאומרים. זו מחמאה ענקית, סיפוק עצום והמטרה הושגה. זהו פידבק מחמיא ומדרבן להמשיך ולייצר דברים טובים.

אז מה היה בהתחלה?

לפני 26 שנים יצאתי עם “קשר גורדי“. השוק החרדי היה צמא לספרות כזו. הספר נחטף ברמה מסחררת (5 מהדורות בזו אחר זו). אל “קשר גורדי” אני מחובר במיוחד. זהו ספר ביכורים שנכתב מתוך מבט תמים משהו של ילד טהור נפש. הספר ממש מביע משהו שיצא מתוך הנפש שלי. עד היום אני מחובר אליו בקשר חזק מאד. התמימות והראשוניות מבצבצות שם מכל שורה. כיום כותבים אחרת. מסתכלים אחרת, ילדים גדלים וחושבים היום אחרת. אך עדיין, אני מקבל משובים נלהבים מדור הנכדים שקוראים אותו וכן מתלהבים…

לאחר מכן התחלתי לכתוב סיפורים בהמשכים בעיתונים שונים, גם קשר גורדי נכתב בהמשכים בשבועון החרדי “השבוע” (מתחרהו של משפחה באותם ימים) ודווקא הסיפור ההוא שכתבתי תחת שם העט מ. ארבל חשף אותי לאלפי קוראים. כי בהתחלה באמת נהניתי מאנונימיות מוחלטת . אף אחד לא ידע מי זה מ. ארבל. אבל כאשר אלפי קוראים מכל חתך הגילאים נכנסו לתוך עומק העלילה – הנושא המדובר ביותר באותם היה “מי זה מ. ארבל שמותח אותנו כל שבוע עד לצאת הנשמה”… אני מדבר על קרובי משפחה שצלצלו אלי שאפעיל פרוטקציה אצל עורך העיתון לברר להם מי זה מ. ארבל כי בכל שבוע ביום חמישי בבוקר אנשים טסו לקנות את העיתון וקראו אותו עוד בחנות . זאת הייתה תופעה מטורפת אז. וכולם שואלים מי זה, מי זה, ואז, בשלבי העימוד וההדפסה הייתי מוכרח להיחשף לאנשים אלו ואחרים והסוד דלף…     

לאחר מכן הסיפורים יצאו כספרים. זו עובדה שתורמת להגדלת המכירות כי אנשים נהנים לקרוא בהמשכים ולשמר אחר כך את החוויה. את ההתחברות לגיבורים. וכך המשכתי. עם כוח התגובות, עם העידוד של הקוראים והדרישה לעוד חומרים משובחים.

יש ספר שלך שאתה אוהב במיוחד?

נו, ספרים הם, הרי, כמו ילדים… אני אוהב את כולם, אבל יש העדפה לראשוניות. אז עדיין “קשר גורדי” מקבל את הכתר.

איך אתה בודק ספר לפני פרסומו? מישהו עוזר לך? אתה בעצמך?

לדעתי, אין מציאות של להוציא ספר ללא ביקורת חיצונית מוקדמת. זו חובה. יוצר קשור ליצירה שלו וקשה לו לבקר בעצמו. חייבים עיניים חיצוניות שתשזופנה את העניין. אשתי שתחי’ היא ועדת הביקורת החזקה והטובה שלי. היא מומחית לקריאה ולספרי קריאה, מתמצאת בספרות גבוהה, היא קוראת את יצירותי לפני יציאתן לאור, שני חברים בעלי רמה גבוהה שמלווים אותי מתחילת הדרך וכיום גם הבנים והבנות… כמובן, יוצא חומר מבורר, מדויק יותר, נקי ומשובח.

ואיחול עצמי לעתיד?

שלא ייבש המעיין. שרעיונות ימשיכו לצוץ, לדגדג בין האצבעות, שההתלהבות שלי מכוח היצירה לא תדעך, שקהל הקוראים לא יתרגל, לא ישתעמם, ימשיך להחמיא (גם לבקר זה בסדר. העיקר להגיב) ולהתעניין. ושאצליח להמשיך בביצוע השליחות שהזכרתי קודם לכן. שסייעתא דשמיא תחול על פרי עטי ומחשבותי. אמן.

רוצים לדעת הכל לפני כולם? הרשמו כאן!

עריכה: תמר הורביץ