הבת של ברמן מהעיריה פרק שלישי

מאת חני סגל מחברת הספר’על המגרש הזה בניתי’

הרעיונות הללו לא הלכו כמו שבאו. הם רק תפחו להם בשעה הקרובה למרות שניסתה בהחלט לגרש אותם כשאמרה תהילים. הם נשארו שם. התגבשו והפכו לרעיון אחד מנקר.

היא צריכה למצוא עבודה אחרת, עבודה שלא תכנס אליה בגלל פרוטקציה של אבא. עבודה שההנהלה לא תכיר את המשפחה שלה בכלל.

פסעה לאחור, הכניסה את הסידור לתיק, נגבה עיניים יבשות. חבל שלא הצליחה להתפלל פה כמו שצריך. הלב שלה עודנו טעון כל כך.

בתחנה המתינו איתה המון נשים. אף אחת לא הכירה אותה. את אף אחת היא לא הכירה. נפלאות העיר הגדולה.

שההנהלה לא תכיר את המשפחה שלה!

פנטזיה, במועצה קטנה כמו שהיא מתגוררת בה.

אולי תעבוד בירושלים?

הברקה! פשוט הברקה!

קו שלוש. עולה.

יש מקומות פנויים. צתיישבת. מניחה מצח אלי משענת.

איפה היא משיגה משרה בירושלים? זה מוצא חן בעיניה. לעבוד בעיר הקודש. רחוק מהפרוטקציה המעיקה.

תשאל אולי את אחת מבנות הדודות הירושלמיות.

שמואל הנביא.

יורדת מהאוטובוס אל בנייני הרכבת הישנים, הפיח הצפירות והמון האדם הממהר.

עבודה בירושלים. זה רעיון ממש גדול!

היא צריכה עיתונים. נו בטח. איזה עיתון פירסום משהו.

תיכנס לאחד הבניינים אולי? ייתכן מאד שתמצא משהו זרוק על הרצפה.

“את לא הגיונית” נשארו בה שאריות קלות של הגיון כועס “תסעי כל בוקר לעבודה שעה ורבע? זה נראה לך רעיון נורמלי?”

זה לא נורמלי. בטח לא כשיש לה עבודה כל כך טובה, בדיוק במקצוע שהיא למדה במרחק ארבע דקות הליכה מהבית שלה.

אבל הרעיון הזה, הלא נורמלי, הוא זה שהכריח אותה כעת להיכנס שם לאחד הבניינים ולאסוף מאצל הפח שלושה מקומונים שונים.

הרעיון הזה דחף אותה לעבור בעיון על שלושתם בתחנה, בהמתנה לאוטובוס חזור ולא להבחין אפילו שהיא ממתינה כבר ארבעים וחמש דקות.

הוא גם גרם לה לחתוך בזהירות שלוש מודעות אופציונליות ולהכניס לכיס המעיל.

וגם לשאול איזו גברת איפה זה בדיוק רחוב יצחק שולל כי אחת ההצעות היתה- מוכרת בחנות בגדים ברחוב ההוא. לא מי יודע מה לאדריכלית, אבל אולי לא נורא כל כך.

משהגיעה הביתה והשעה הייתה ארבע אחה”צ והיא בילתה בירושלים עצמה רק שעתיים הבוקר-

הבינה שכרגע לא. זה לא מעשי.

עם כל הכבוד והחמלה על מה שהיא מרגישה ועל המצב, היא צריכה אולי באמת להרכין ראש. ולהתרגל.

במיוחד שאימא ואבא המתינו לה בבית במבטים מודאגים ממש.

נו. זה לא הגיוני לעזוב הכל ולברוח. אילו חייה. זה גורלה.

מבטים נשלחו לכיוונה. כל מיני. אבל זהו. לא דברו על זה יותר.

אימא שלה ניסתה דווקא לפתוח איתה בשיחה כמה פעמים. נכנסה אליה לחדר באותו לילה, ואמרה לחלל החשוך “אני לא חשבתי בכיוון בכלל הבוקר. היה לי ברור שסתם שכחת את הדפים, ו…”

היא עצרה פה וזיסי ממש לא רצתה להמשיך לדבר על הנושא. הרגישה כמו פצע כואב שלא יכול להגליד ככה, בדיבורים. אז היא רק אמרה בקול מנומנם “אל תדאגי לי אימא אני שלימה עם מה שעשיתי” אימא שלה מלמלה משהו לא ברור ויצאה.

מידי פעם, במשך השבוע, אימא שלה שבה  ואמרה משפטים סתומים כמו “לא יכולתי להעלות בדעתי דבר כזה בכלל” ולא המשיכה הלאה. וגם זיסי לא המשיכה. עדיף ככה. לשתוק ולשכוח.

במשרד תקעו בה מבטים נבוכים מבטים מתנצלים ומבטים מודים (מירי. טוב שיש אחת כזאת לידה.)

והיא, עם כל מבט ומבט, רק היתה בטוחה יותר שטוב עשתה ונכון.

וכן.  גם עצובה יותר ויותר שזה המקום אשר ה’ בחר לשים אותה בו.

…. הייתה בה קצת שמחה? …הגיוני?

ואז הגיע יום שלישי “שנכפל בו כי טוב” “ויש בחירה בנות, כמה בחירות יותר נכון”

וכולן הפכו למתוחות.

זיסי דווקא לא. מה היא קשורה לכל זה בכלל?

יצאה למכולת לקנות שוקולד למנצחות. חשוב לה להראות שהיא שמחה בשמחתן. דרור קטן הידס על המדרכה כמה צעדים לפניה.

דרור.

אהה. זה מה שהיא מרגישה כבר שבוע כמעט. חופש מכבלי הרצון ההוא, הלוחץ. שחרור מהצורך להוכיח את עצמה ואת כישוריה

ההשלמה המשחררת.

ההבנה הזאת נתנה לה זריקת מרץ. במכולת היא לקחה שלוש שמרלינג’ס אגוזים ובשניה האחרונה הוסיפה גם טורינו.

אהה. השחרור הזה. החברות שלה באמת ראויות למתנה גדולה…

מי המנצחות? בררה בנונשלנטיות משנכנסה לתוך המתח העצבני. איזה נס שהיא לא חלק מזה, ה’!

שתיקה רועמת. איזה ביטוי שחוק, אבל זה מה שזה. שתיקה רועמת. צורחת. דוקרת.

עיניים נתקעו במסכי המחשב. מישהי סיננה “יצאה ברגע הנכון”

זה מופנה כלפיה, ה.. כעס הזה?

בררר.. מה היא כבר עשתה?

גוש כבד התיישב לה על הלב. איפה הוא הדרור? השחרור? החופש?

השפילה מבט והתקדמה לעמדה שלה. מה קרה? מה היה פה עכשיו כשהיא יצאה?

אחרי כמה דקות שותקות כאלה נגשה אליה מירי והושיטה יד

מזל טוב, מנצחת!

מנצחת? מנצחת!!

היא אכן מנצחת, המוותר הוא המנצח שיננה להן הגננת שושנה תמיד. המוותר הוא המנצח. הרימה עיניים בתקווה למירי. כנראה לא קראה נכון את השתיקה פה קודם

אבל עיניה של מירי היו קרות כקרח.

אז בסוף עבדת על כולנו, מה? היא שאלה

קפצה כנשוכת נחש

יש כאן טעות היא אמרה בזעף. איפה חנה? מה השטויות האילו?

אני לא הגשתי את הרעיון שלי

בכלל, לא הגעתי לעבודה בשלישי שעבר, לא זוכרות?

כולן הסתכלו עליה, הרימה קול, מתחננת. אתן לא מאמינות לי? כבר תתברר הטעות.

אבל זאת לא היתה טעות. פשוט לא.

כי חנה, שהתפנתה אליה אחרי דקות ארוכות לחצה לה את היד בחום ואמרה המון מילים טובות על הרעיון הזה.

הגמדים זה קונספט חמוד, והצורה בה עיצבת את הפינות השונות, וההברקות במשחקי התאורה, אהבתי ממש!

אז לא מקום ראשון ובלעדי, אבל בהחלט אחד משלוש רעיונות שנראה ללקוח.

אבל אני לא הגשתי

מלמלה בהלם

אה זה, אימא שלך התקשרה על הבוקר ממש, בשמונה ומשהו. ואמרה ששכחת את הדפים בבית, היא סרקה ושלחה אלי.

את היית ההצעה הראשונה שהוגשה פה…

הכל בסדר כשיש אימא כזאת.

אימא!! אוי אימא! מה עשית לי!!!.