הבת של ברמן מהעירייה פרק שמיני’

מאת חני סגל מחברת הספר’על המגרש הזה בניתי’

התהליך של השינוי כמו שאמרה בפנים חשובות לשרי אתמול בלילה, היה היום נעים מתמיד.

התכנון המופתי של דקה אחרי דקה שהכינה אמש עד שלוש לפנות בוקר, ואולי גם ספר הפסיכולוגיה שקראה מהחל ועד כלה נתנו לה ביטחון ועוצמה שהבנות נהנו מהם.

וככה כל כך יפה, הן סיימו כל אחת את מנתה עד הסוף ושרו כל הדרך אל הפח עם הצלחות- מי שאוכל, מיד זורק את הצלאאאחת שלו…

וכל כך יפה הן עזרו גם ליעל הקטנטונת לפתוח את המכסה של פח האשפה ולהכניס גם את הצלחת שלה לתוכו.

וככה הן גם הכינו שעורי בית. מירי נאבקה עם ספר חשבון, אחותה הקטנה קראה בקול וגם שאר הילדות ישבו עם המחברות.

אמנם חלק בהו, ואחת ציירה עיגולים במקום לצייר אותיות, אבל זה בסדר. קודם כל הקנית הרגלים.

היא ביקשה רשות ממירי ועשתה מעשה לא חינוכי בעליל, תלשה את הדף האמצעי מהמחברת, אבל זה היה חשוב נורא. יש פה דברים שחייבים לכתוב ברשימה מסודרת. אין ברירה.

בעזרת עפרון צהוב מהקלמר של מירי היא ציינה בשורה ראשונה- עטים ודפדפת. זה א’ ב’.

אחר כך הגיעה השורה השניה.

דחוף כח עזר, אפילו נערה צעירה. אי אפשר לשים לב לכל ילדה בשעת הכנת השיעורים, ויש כאן גם כמעט תינוקת שצריך בינתיים להעסיק.

הסעיף הזה הטיל בליבה אבן כבדה. היא חייבת למצוא דרך לגייס כח עזר אשר לא ידע אותה, כמובן. ואיך, איך בדיוק היא עושה את זה.

הילדות סיימו עם שעורי הבית  ושרטטו אחת את השניה על בריסטולי ענק. הן שאגו מצחוק כשמירי בחרה לצבוע את השער שלה בירוק זית במקום החום המשעמם , כהגדרתה.

וזיסי ציינה לעצמה בעזרת העיפרון הצהוב עוד שורה רצינית. נשות מקצוע. צירי נראית לה כמו אחת שחייבת אבחון קל, ויש פה כמה שלא מצליחות להחזיק אפילו עפרון. אמורות להיות נשות מקצוע בתמונה פה במועדונית, לא?

וככה, לא יאומן כי יסופר, היא הצליחה אפילו לנחות בעצימת עיניים, לכמה דקות על הפוף בפינת הספר כשהילדות, השבעות, הצוחקות, הרגועות, שיחקו עם עצמן “שים שם שום” בגומי הכתום הזורח שמירי שלפה מהילקוט שלה.

הופס.

וככה, בכזאת תנוחה מרושלת ולא אחראית תפסה אותה מרים לאה.

בלי דפיקה, בלי כלום, היא נכנסה במלוא הדרה.

אימלה! הבוסית!

“שלום יהודית” היא זרקה את התיק שלה על הרצפה ממש מאחורי הדלת, בדיוק ביום שזיסי הסבירה כל כך יפה שלתיקים וילקוטים יש מקום מסודר ממש, ואף פעם לא שומטים אותם פה.

הסירה את משקפי השמש מעל עיניה והשיטה מבט סוקר סביב סביב. “נעים פה” היא אמרה בסוף, בהשתאות מעליבה “מסודר והילדות רגועות! ואני כל כך דאגתי”

למען האמת, זיסי לא התפנתה כלל לחוש את הפגיעה שבדבריה, היא היתה עסוקה כל כולה בתחושת ההקלה.

נעים פה! הילדות רגועות!  מרים לאה מרוצה!

“אני אדבר קצת עם הילדות תיכף” אמרה מרים לאה מעם הפוף לרגליה של זיסי שנעמדו כמובן מיד דום כשנכנסה הנה “אבל קודם אשוחח איתך. אז מה את אומרת על היומיים הראשונים, יהודית?”

יהודית גררה כיסא והתיישבה עליו. הוציאה את הרשימה מן הכיס וסיפרה על אנשי מקצוע. על השורה של כח עזר דילגה בינתיים. היא צריכה להחליט איך לדרוש את זה ואיך בדיוק להסביר למה רק היא יכולה לגייס את כח העזר. שלא יהיו בעיות.

“אנשי מקצוע” המהמה מרים לאה “ברור שצריך. אבל יש לנו פה בעיה את יודעת”

לא ידעה. מה הבעיה?

“לא קבלנו את כל האישורים מהמועצה עדיין. יש לנו פה די הרבה עיכובים. לכן עוד לא התפניתי לטפל ברישום המסודר שלך כעובדת.” פה היא הרימה עיניים מתנצלות. לא הבינה כמה מרגיעה היא כעת, במשפט האחרון הזה

“המשכורת שלך תיכנס, תהיי רגועה, אבל בשלב הראשון אולי לא ממש בדרך המקובלת, אם את מבינה למה אני מתכוונת.”

לא הבינה, אבל לא הוטרדה בשל כך. כן קצת הוטרדה מן המועצה. “מה זאת אומרת לא קבלנו אישורים?” בררה “יש פה איזו בעיה חוקית?”

“כמובן שלא” הזדקפה מרים לאה “פשוט הכל פרוצדורה ובירוקרטיה, את יודעת, והמשפחות פה כבר שוועו למועדונית הזאת. היה פה מקרה מסוים קשה  שדחף אותנו לעשות את זה מהר, עכשיו אנחנו ממשיכים להניע את התהליך הבירוקרטי.”

תהליך בירוקרטי יכול להיות ארוך!

“ובינתיים לא נתוקצב, זה מה שזה אומר?”

כנראה שכך” אמרה מרים לאה בעצב “נס שאת מסתדרת כל כך יפה. לא הייתי שמחה להכניס בצורה כזאת עוד מדריכות”

ככה להמשיך! זה לא הגיוני!

זיסי הרגישה איך כל עצם מעצמיה כל שרירי משריריה כל גיד מגידיה מתנגדים בכל תוקף.

תשע ילדות! והיא לבד!! חשבה שהבעיה זה רק איך לגייס מדריכות לא מוכרות, גילתה שהבעיה חמורה בהרבה…

היא פשוט לא תשרוד את זה! היא תיגמר, היא לא תוכל,

היא תודיע על עזיבה!

“ושוב תברחי?” שאל אותה קול קטן “שוב תמצאי סיבה להתייאש? רואה. זה לא ההורים שלך. זאת את. לגמרי. ילדת שמנת כמו שתמיד כולם אמרו, שלא יודעת להתאמץ.”

זיסי התיישרה “אני שומעת” היא אמרה בקול צרוד “אני אתפלל להצליח לעבור את התקופה הזאת בשלום”

מרים לאה ליטפה אותה בעיניה, מלאת רחמים “זה נורא קשה. אני בטוחה”

“אני מאמינה” אמרה מרים לאה ופנתה לכיוון הגומי, לילדות, “שלו היתה לנו היכרות טובה במועצה זה היה הולך טוב ובקלות, הבעיה שאין לנו. כל אנשי העמותה פועלים ממניעים של התנדבות וחסד, אנחנו לא אנשי קשרים.”

הם לא אנשי קשרים. והיא?

 “לו מישהו היה מצליח להביא לפה את ראש המועצה, למשל” אמרה מרים לאה עוד “לסיור, יש הגיון שהוא היה נרתם גם למטרה הגדולה הזאת

בינתיים הכל זז לאט לאט”

.