על המגרש הזה בניתי – מאת חני סגל

החלום הזה היה בי מאז למדתי לקרוא. אני אהיה סופרת.

אני אכתוב ספר.

נכון לכו—לם יש כזה? חלום ילדות, שהתנפח כשכולם אמרו “את יודעת!” ו”איזה כשרון!”

אבל החלום הזה נשאר רק חלום ילדות רחוק מהשגה. עם השנים הוא דהה קצת, התקמט לו והתיישב היטב על מדף גבוה ביחד עם כל מיני ידידים שכוחים.

היו לי חברות ופעילויות סמינריות, ואחר כך משפחה חדשה וילדים ופרנסה לנסות להביא

היו התלמידות ובית הספר והאנגלית שהייתי חייבת להחדיר למוחותיהן, וההישגים.

ולמי היה זמן לחלומות ישנים מקומטים מן המדף העליון?

רק ברגע שהבאת הפרנסה הפכה לחלום משומש, בלתי שמיש ומקומט בעצמה מצאתי את הזמן לנער את האבק מכל מה שדחפתי למעלה

ומצאתי אותו. דהוי כזה

הערתי אותו לאט לאט בנקישות מקלדת.

רציתי להיות סופרת! והי, אני כבר בת עשרים ושמונה! עוד מעט בת מאה, ולא עשיתי עוד כלום בחיים שלי חוץ מללמד אנגלית!!!

בואו נדבר קצת על חלומות.

יש להם נטיה להיות זוהרים ומושכים כאילו, ולהרגיש ממש בהישג יד- אבל רק כשישנים…

כשמתעוררים ומתחילים לנסות להגשים אותם הם פתאום הופכים קשים עד בלתי אפשריים להשגה.

אחרי הכל, הציבור שלנו אינטליגנטי כל כך, והשוק מלא בספרים עצומים שכותבים סופרים חזקים שמה לי לנסות להיכנס אל המגרש שלהם….

אבל ניסיתי, בכל זאת.

עצמתי עיניים והתחברתי למעיינות ההשראה, זה היה קשה אבל מרגש. כתבתי  ספור!!

בהססנות שלחתי לאיזו עורכת.

היא ענתה. פרסמה!!!

ואז ענתה  עוד עורכת, והתפסם עוד סיפור קצר שלי

ואפילו הגיע מכתב למערכת של העיתון שנהנו ממנו מאד. שמחכים לעוד סיפור שלי! זה היה משמח מאד.

כל אלה נתנו בי כח להאמין שהחלום שלי על ספר ממש, יכול מתישהו להתגשם.

אז איך בכלל ניגשים לפרויקט כזה, של כתיבת סיפור אמיתי, ארוך, רציני, מכובד?

ידעתי שאני רוצה אותו כתוב מעולה, קוהרנטי.

ידעתי שאני רוצה אותו אינטלגנטי ומרחיב אופקים.

ידעתי שאני רוצה לתת לקוראים שלי פסק זמן כיפי בתוך היומיום. לא פסק זמן טראגי…

איך מגיעים לכל זה?

הצעד הבא היה ביתא, הבית החם והמאמין. הוא קשר אותי לנשים המתאימות שהצעידו אותי קדימה. שדחפו אותי לאורך כל המסע.

עכשיו הדרך להתמקצעות הייתה קצרה. פתאום למדתי שיש לי מה ללמוד. שכן. יש מה, חוץ מהשראה, שאני יכולה להשתמש בו.

אף אדריכל לא תכנן בניין על חוף הים בעזרת השראה מרטיטת לב. אף תופרת לא תפרה שמלת כלה באמצעות החוש המיוחד שנולדה איתו.

גם לסופר יש ארגז כלים מקצועי שחייב להיות לצידו כשהוא בונה סיפור. פתחתי את העיניים.

הכרתי פתאום כלים שכלתניים שנתנו לי את היכולת לפתח! עלילה! אמיתית! עם התחלה אמצע וסוף וגיבורים מאופיינים היטב!

איזו הרגשה מופלאה היא זו, להעמיד סיפור על תילו, לרקום אותו תך אל תך בתקציר מהודק, להבין את הקשר הפנימי, את המניעים שגוררים את הפעולות החיצוניות, להדק אותו עוד קצת, ועוד…

אתגר מוחי מן המעלה הראשונה לצד התרגשות פנימית עם התהוות היצירה….

וכך קם והיה לו התקציר שלי, ולאט לאט, עקב בצד אגודל נרקמו  גם הפרקים

קבוצת הביקורת קראה ונהנתה ושלחה ביקורת אוהדת.

ואני הבנתי שיש לי בהחלט משהו להוסיף למגרש הזה, המשובח, של הספרות שלנו. יש לי יכולת שהיא לא מאד נפוצה. הכתיבה שלי חדה. פועמת. מהירה. זורמת. לא מתעכבת.

בעולם חסר הסבלנות של היום זה נתון חשוב. יש קהל גדול, שאין לו זמן ואין לו יישוב הדעת, וזה בדיוק מה שהוא צריך. זה נתן לי דחיפה להמשיך ולהתאמץ.

אבל מה, אחרי שתים עשרה פרקים הנחתי את ידי ולא המשכתי עוד.

בואו נדבר עוד קצת על חלומות- כשמתחילים להגשים אותם, הם פתאום מתחילים אפילו להפחיד אותך. הרי כשהחלום שלי יתגשם, אולי אגלה שזה לא כזה חלום מדהים?

אולי….  אגלה שאני לא יודעת להגשים אותו כהלכה? לא מצליחה להפיק ספר מספיק מושלם?

חברות טובות לא הרפו ממני.

הן שאלו מה שלום ארי ומה שלום חסידה וכתבו שהן מתגעגעות אליהם ושלא אעז לעצור.

ובזכותן, רק בזכותן, ניסיתי למפות עוד קצת את הפחד שלי ולהבין אותו יותר לעומק. ראיתי שיש לי חור שחור בתקציר. חור שאני לא מחוברת אליו ולא מספיק ברורה איתו.

הלכתי אחורה כתבתי שוב את התקציר והסתערתי מתחילה על הסיפור. הפעם הבאת את עצמי בת השנה וחצי מבוגרת יותר, מקצועית בהרבה, אחרי למידה שהפכה אצלי לאובססיבית….

התחלתי מחדש, מפרק א’,

הסיפור שלי היה הפעם קצבי עוד יותר, מנוער. אין מילה מיותרת. אין תיאור שאינו מקדם את העלילה.

אין מריחות. מהודק. מדויק. פועם כל הזמן.

המרתון לכותבות של דבורה ידידתי היה כלי נהדר להצליח להתגבר על עוד חסמים שצצו בהמשך. חסמים שכמעט ועצרו אותי שוב. לא היה לי הרי זמן בכלל, ולא תמיד השראה, ורק האלף וחמש מאות מילה ליום שהתחייבתי לכתוב הזיזו אותי.

למרות התקציר המהודק להפליא הפתיעו אותי מידי פעם תפניות, הנבל התברר לי פתאום כעוזר גיבור, לפחות כרוצה להיות עוזר, גם הרצון לשליטה של הגיבורה פתאום התברר לי כמסירות ואחריות יתר, בכלל.

התפניות הללו שמרו אותי סקרנית גם בחלקים ה”כאילו” טכניים של הכתיבה בפועל של העלילה, הם שמרו על החיות והאש שלי שתמשיך לבעור כל הזמן.

ואז הגיע היום המאושר בו כתבתי את הסיום——

זה היה לא ייאמן לבשר לכולם שזהו זה. זה נגמר. הגיע הסוף. והוא טוב!!!

חלום בן שלושים ומשהו שנים ראוי להשקעה רצינית, לא? התחלתי את השיפוצים.

חזרתי מתחי—לה ועבדתי על כל פרק בפני עצמו. לדייק, לסתת, להעמיד היטב. דיוק, זאת הנקודה הכי חשובה לי. דיוק ונאמנות לגיבורים, לאופיים, למניעים שלהם. דיוק ונאמנות לעלילה, שלא תמצא סטיה ובריחה הצידה.

משסיימתי גם את החלק המייגע הזה, הגיע החלק הכיף.

ההוצאה לאור.

יפה נוף פלדהיים הם הוצאת ספרים מדהימה. היה נעים כל כך והוגן לעבוד איתם.

אצלם הפך הסיפור שלי ממסמך ממוחשב לספר אמיתי ובנוי.

ומתי הגיע הרגע שבו הבנתי שאכן הגשמתי חלום? כשהספרים עמדו בטור ישר בחנות ואני עקבתי מהצד אחרי ידיים שמשמשו בהם ובדקו את התוכן—

אז זהו שחלומות יכולים להתגשם-

רק אל תפחדו מהם, אל תשליכו אותם, אל תקמטו אותם.

זה מחייב עבודה קשה, אבל כשמגשימים אותם, זה כיף! זה חיוך אמיתי מבורא עולם.

אני בת שלושים ומשהו, כמעט בת מאה, אבל כתבתי, בסיעתא דשמיא מרובה, ספר.

וכשמגשימים חלום אחד יש מקום מיד לחלום חדש—-

התקציר הבא שלי כבר מוכן ובעזרת ה’ אני מתחילה לפסוע אל תוך המסע הבא—-

להצצה לספר על המגרש הזה בניתי