החלום / חני סגל

מאת חני סגל מחברת הספר ‘על המגרש הזה בניתי‘

פרולוג:

הקשיש התמהוני לא נתן לו לעבור במדרכה הצרה בלי שייקח ממנו את החוברת הקטנה. אוח. דרום תל אביב של ימינו. לנורמליים אין פה בכלל מקום.

 לא היתה לו ברירה, במקום להתווכח, לקח אותה, הניח בכיס הפנימי, יזרוק תיכף.

רק בלילה אחרי שנפרד מנחום שיצא הביתה, לאוטובוס האחרון, אחרי שסיימו לנקות ביחד את הדירה של אבא ואימא ז”ל, הוציא את החוברת ועלעל בה

“ספר החלומות השלם”. כריכה שחורה, אותיות לבנות. צחקק לעצמו. “חלומות עלולים להתגשם. קחו אותם ברצינות”

הוא לא בנאדם של קריאה.  סגר את הספרון בחיוך, תקע בכיס מכנסיו.

 

פרק א’:

הצללית הכהה רקדה בסלון שהוא ונחום ניקו רק היום, ריקוד מאיים. הזרועות הארוכות שלה נגעו בחמדנות בספרייה המצוחצחת, נקשו על הפסנתר הדומם, משכו בוילונות המכובסים, שחזר אליהם הצבע הבהיר והמאיר אחרי העבודה הקשה שלהם.

ישראל פחד מהצללית הזאת פחד מוות אבל בכל זאת אזר אומץ ונכנס לסלון. זאת לא היתה צללית כמובן, זה היה איש גבוה נורא וחבוש כובע מצחיה. ישראל פרץ בצעקות. צעקות שלא הבהילו בכלל את האיש מהחלום רק העירו אותו עצמו. שטוף זעה ומצומרר.

אוף. חלומות. מה הוא ילד קטן?

בכל זאת הכניס רגליים יחפות לנעלי הבית הצמריות, האפורות שהיו של אבא שלו זכרונו לברכה, ופסע בשקט לכיוון הסלון. הוא היה ריק, נו מה.

מוזר כמה קשה לו רגשית להשכיר את הבית של אבא ואימא עליהם השלום, עד שמגיעים אליו בלילה חלומות מאיימים.

בבוקר כבר כמעט לא זכר את החלום אבל כשמר אוסטרליץ, השוכר הפוטנציאלי ששלח אליו המתווך לוי לראות את הדירה עמד מאחורי הדלת בשעה אחת ושלושים כמו שסיכמו חזרו אליו מראות החלום בדיוק מצמרר. הזוי לגמרי, והוא לא ילד קטן אבל מר אוסטרליץ היה פשוט התגשמות החלום. גבוה עד מעל לקוקר ורק משפתח ראה שהוא גם חבוש בכובע מצחיה.

מי חובש כובעי מצחיה בימינו?

צמצם עיניים. העביר ממחטה על מצחו היבש. כחכח בגרונו ואמר

באופן בלתי צפוי אני לא אוכל להראות לך את הדירה. אני ממש אהמ.. ממש מצטער

מר אוסטרליץ קימר גבותיו.

אני מצטער! אמר שוב בפסקנות, המתין שילך לו.

“אני מגיע ממרחק” המילים של אוסטרליץ ניחתו החוצה בכבדות. אחת אחת. אפופות עשן סיגרים.

“אני ממש מצטער” ישראל כבר איבד את סבלנותו “אי אפשר עכשיו. אין מה לעשות” טרק את הדלת.

אוסטרליץ צעק שם משהו דפק דפיקה רמה וכועסת על הדלת הסגורה. ישראל הציץ מן העינית. אוסטרליץ נופף באגרופו עוד קצת, ישראל שמר על שקט. בסוף הוא הניד זרועות ארוכות בחוסר אונים. הלך.

ברוך ה’ הלך.

ישראל נשען על הדלת והתנשף.

 התנשם.

התנשף.

הפלאפון שלו צלצל. נחום.

-המתווך כועס

-אז כועס. לא הרגשתי טוב פתאום. מצטער.

-הוא אומר שדברת לא יפה

-אוח. אתה מרגיז אותי, לא הרגשתי טוב אני אומר לך.

– נו נו. מדדת חום?

– מה עוד, סבתא שמחה?

נחום נאנח מעבר לקו.

-טוב, נהיה בקשר.

-כן

-ואומר למתוו…

הופס. ניתק. לא שמע את סוף השאלה.

—-

הוא לא רצה בכלל להשכיר את הדירה.  בעצם, גם נחום לא רצה. נחום רצה בכלל למכור אותה. רצה כסף.

אימא נפטרה רק לפני חצי שנה, הכאב עוד נוכח, רותח. מה בוער עכשיו בדיוק? מה יקרה אם ימתינו קצת?

אבל נחום נדנד.

הוא הסביר לנחום יפה וברור שבזמן של שפל לא מוכרים נכס. כלל בסיס. דרום תל אביב לא בתקופה מזהירה שלה עכשיו.

“אז נשכיר”

  ישראל הזדעזע. בדרום תל אביב? להשכיר? אתה יודע איזו בעיה זו? ואילו שוכרים גרועים יש פה?

“אז נמכור!”

נו באמת. פלט כמה מילים עצבניות, הזכיר שוב לאט כללי בסיס. הזכיר שזה זמן של שפל.

נחום הפליט אנחה. תמיד נאנח. מה יש לו להיאנח, עם משפחה ברוכה כמו שיש לו? נאנח.

 

“אז נשכיר, עקשן.” הוא התעייף. “נשכיר ודי.”

מונה על ידי עצמו להיות זה שמטפל בכל הפרוצדורה (הנאכסית, אמר נחום, שחוזרת על עצמה כל תקופה מחדש). “אני עסוק לא פחות ממך, מה אתה חושב? אבל זה בסדר, כמו תמיד, אני אהיה זה שמטפל בכל מה שחשוב. אני אתעסק עם העניין”

נחום הגיע לעזור לו לנקות. הביא איתו שלושה בנים נמרצים. (שלו אפילו לא היו מנסים להציע כזאת עזרה, איפה.) הסביר ש “חשוב שהדירה תראה טוב יותר מכרגיל. האיזור לא משהו, שתהיה דירה משהו”

עבדו קשה עם החלונות והאבק ואפילו וילונות הם כבסו בשביל השוכר הפוטנציאלי, בסוף בא החלום הזה ואיתו הפחד וטרף את הקלפים. מה הוא בן שלוש? חייב להתגבר על עצמו. חייב. מחר ידבר עם המתווך.