מה שנכון נכון – מאחורי הקיר

מאת דבורי רנד

“מה הסיפור הבא?” שאלה רחלי, שבועיים לפני ש’מה שנכון נכון‘ התחיל להתפרסם. רחלי היא חברה מתוקה מהסוג שאפשר ונעים לבטוח בו. אז סיפרתי לה על זאביק וציבי. אמרתי: “זה הולך להיות סיפור פשוט, בעזרת השם. יהיו בו רק שני גיבורים, הם יגורו בבני ברק, לא ירחיקו לכת. לא יקרו דברים מסעירים מאד”. חשבתי על ‘הלוואי שתהיי’, אחד מספריי הקודמים.

“סיפור פשוט”, ככה הגדרתי את ‘מה שנכון נכון’ בטרם היה פרק ראשון. “על היום-יום. על החיים. על הקשרים שאנחנו מנסים לטוות בהם, ואיך לפעמים הם רשת, לפעמים סולם חבלים”.

היא בירכה אותי בברכת הדרך. ויצאתי.

לפני שבוע קיבלתי ממנה מייל מבודח. “סיפור פשוט, מה?” היא כתבה לי. “אין אצלך סיפורים כאלה. תפנימי כבר!”

אני אשתדל, רחלי.

להגנתי אומרת, באמת האמנתי לפני שיצאתי לדרך, שזה הסיפור. לא הבנתי שזה ה-סיפור, ויש בו תמצית הכל: הבית שאנחנו בונים לנו, יסודות שאין חיים בלעדיהם – אדמה, אש, מים ורוח.

כמה שווה בית? איך קובעים לו ערך? לאנשים שגרים בו? מה יקר יותר? מי?

אלה היו השאלות שריחפו בחלל הסיפור עוד מימיו כפיגומים, טרום מרצפות ותקרה. ידעתי שאני רוצה לעסוק בסוגיית הערך הרובצת על שוק השידוכים, מטילה צל על הבתים החדשים. לא ידעתי שלא תהיינה לי תשובות. גם אחרי כמעט מאה עשרים אלף מילים שכתבתי, אני לא קרובה למסקנות חד משמעיות.

כאמא אני עוקבת בתפילה אחרי המצב, נחרדת ממציאות שבה ערך של בחורה הוא נגזרת של תלוש שכר או הסכום שיירשם בזיכרון דברים. זאת מציאות שפוגעת גם בעזרת גברים. כשבני אדם נקנים בדמים, זה תמיד סיפור שיש בו נפש פצועה.

מצד שני, וגם הוא תמיד קיים, כאישה שחיה בעולם הזה מי כמוני יודעת שכסף הוא מאסט. וכמו שאמרה אמא של זאביק, אישה נערצת: “אידיאל הוא דבר יפה, שווה גורנישט בסופר”.

לשמחתי, גם כשאין לי תשובות, יש לי תורה. היא הדבר עליה עומד העולם שלנו, ורק בזכותה הוא רועד פחות. זאת הסיבה ששמות הפרקים, כולם, לקוחים מהמקורות. תזכורת לי מה היעד, מה שווה מאלפי זהב וכסף.

“ספרי על המבנה”, ביקשה פייגי, קוראת ותיקה. “תמיד יש לך מבנים מעניינים”. (תודה, פייגי!)

כל פרק של ‘מה שנכון נכון’ נבנה משלושה מקטעים: זווית מבט שלו או שלה, כשבאמצע הופיעה זווית המבט האחרת. כך זה נראה: היא-הוא-היא. או הוא-היא-הוא. בכוונה תחילה נתתי מקום לקול נוסף בכל פרק. רציתי להדהד את העובדה שאין צד ראשון בלי צד שני. וקשר בריא, מיטיב, קורה כשאנחנו מאפשרים לזולת להיות.

מילה על קיילא, ברשותכם. מדי פעם, כשקיילא ביקרה בסיפור, שדכניות שזכיתי להכיר בשנה האחרונה ביררו אצלי, מודאגות, אם הן ההשראה לדמותה המגרדת. מדהימות, אם אתן חוששות שאתן קיילא, אני יכולה להבטיח שאתן לא. קיילא לא חוששת להיות קיילא.

ספרו לי עוד על הספר

ובלי קשר לקיילא ועם קשר לכל אחת מכן שקוראת סיפורים שלי, תוהה אם היא ההשראה, הנה כלל היסוד של דמויותיי: אם הדמות נהדרת, את ההשראה. אם לא, זאת עבודה של הדמיון שלי.

וספוילר לפרק אחרון: הרבה רגעים חגיגיים קורים בספר הזה. יש בו אירוסין וחתונה. יש ימים טובים ושבתות. ובכל זאת בחרתי לסגור את הספר דווקא באמצע יום חול רגיל. לא יום נישואין, לא חג. החיים עצמם. הם החגיגה האמיתית.

בספר שנמצא בחנויות, ברוך השם, כתבתי את הפסקה הבאה:

לכל הזאביקים, הציביות, המאירים, התיקתקיות, לכל מי שעבר את הים הגדול הזה, לכל מי שעדיין שוחה בו. איך אפשר לכתוב כל מה שגואה בי מולכם? קטונתי. תודה שהוכחתם שיש דבר  כזה; נפשות גדולות מהמציאות, נשמות שאין מצב לשערך. תודה ששיתפתם. תודה על מדרגות לטפס בהן.

שאזכה לכתוב לכם רק סיפורים נכונים. אמן.

דבורי

אהבתם? ספרו לי כאן מה חשבתם!!