ספר החלומות השלם / פרק ב

מאת חני סגל מחברת הספר ‘על המגרש הזה בניתי‘

בלילה שוב הגיע האיש. גבוה בלי פרופורציה. ישראל דווקא ניסה לחסום לו את הדרך אבל ההוא נופף במפתח גדול ומשונן והזיז את ישראל מהדרך בדחיפה קלה עם הרגל שלו. הפעם גם היו לו גפרורים ביד. ואחרי שהוא נדנד עם הראש הענק שלו את הנברשת וניפץ כמה נטיפי קריסטל הוא גם הדליק גפרור ו…

כאן ישראל התאזר בכל הכוחות ורץ להסתער עליו ולתפוס לו את היד.

לא תפס אותו. התעורר.

שטוף זעה.

הוא לא ילד בן שלוש, אבל זה מתחיל להלחיץ הדבר הזה. ממש.

בבוקר מיהר לקנות גלאי עשן. האיש מהחלום ניסה לשרוף את הבית…

ביקש את הכי טוב שיש. לא ענה כשהמוכר גיחך “אני מרוויח מלקוחות חרדתיים” ברר גם על החלפת מנעול. חיזק את התזה. הוא חרדתי. וכמה עולה ואיך ומי יודע לעשות דברים כאלה ואיזה נעילות חזקות יש יותר מסתם מנעול רגיל של דלת פלדלת.

לא ענה למתווך. לא ענה גם לדפיקות שעל הדלת. זה היה אוסטרליץ הגבוה והוא לא חייב לו כלום אחרי שניסה ככה להשחית את הבית… וחוץ מזה, לא סיכמו על כלום הרי.

הוא חרדתי?

זה קצת מוזר להגיד עליו ככה. הוא היה אמיץ מאד כשאשתו עליה השלום חלתה. טיפל בעצמו בהכל בלי לשתף לא את הוריו ולא את הוריה. (לא רצה להדאיג. לא מצא טעם)

היה אמיץ בהחלט גם אחר כך, כשעזב, אלמן טרי ומטופל בקטנטנים את הבית של ההורים וחזר למקום שלו, לבני ברק בלי שום עזרה משפחתית משום סוג מסביב. (לילדים לא היה מה לחפש בתל אביב.) היה אמיץ נורא כשהחליט אז כשהתאלמן, להישאר לבד ולא להינשא שוב. (לילדים זה לא בריא. היה לו ברור ככה, והוא היה חזק בזה מאד.) היה אמיץ מאד כשהבין שלילדים רק נותנים, לא מקבלים חזרה. וככה אמר שוב ושוב לילדים שהכל בסדר ואין שום צורך לבוא לחגוג איתו שום שבת ואף חג. הוא מסתדר, שיהיו היכן שנח להם (האמת האמיתית זה שאם הם לא מעוניינים בחברתו בעצמם– הוא לא מושא לחסד. שיחפשו מישהו אחר לדאוג לו.)

הוא לא חרדתי. אז למה ככה הוא מתנהל עכשיו?

לא ברור.

נחום כבר כעס מאד בערב. מה הספור שלך? גם אם לא מרגישים טוב, כל כך קשה להראות דירה לבנאדם? לא חבל שהדירה ככה תישאר ריקה? ואתה לא רוצה לגמור כבר את הספור הזה ולחזור הביתה לבני ברק?

חה, פספס את הנקודה, נחום. לחזור הביתה לבני ברק, למה דחוף לו. אין לו עבודה לעשות. יצא השנה לפנסיה. אשתו, כבר עליה השלום. הילדים עסוקים מאד, ולא בו. מה יש לו לעשות בעולם עוד חוץ מלטפל בדירה של אבא ואימא זיכרונם לברכה.

האמת, זה כבר באמת מתחיל להיות חסר הגיון מחר יסיים את הספור. ידבר עם המתווך (והלוואי, ואולי, הוא בכלל יביא שוכר אחר כי אוסטרליץ מאס בהתנהלות שלו.)

כבר באותו הלילה צפצף הגלאי החדש. מה זה צפצף? צרח. בתחילה הוא חשב שזאת טעות. מכרו לו גלאי לא תקין רק כשהשכנים ממול דפקו על הדלת בכח הוא הבין שזה רציני. ריח עז של עשן, להבות בכתום עז.

כל השכונה התעוררה והוא ירד עם פיג‘מה. הרעיד לעצמו לצד סודנים שיכורים כשהביט איך לוחמי האש נאבקים בשריפה. הרעיד לעצמו כשהם טפחו לו על השכם ואמרו לו בעברית עילגת הי, חבר, נס גדול היה לך. הארון חשמל הזה פשוט עלה באש פתאום.

הרעיד לעצמו עוד כשחשב על הסודנים האילו ועל כל האנשים האחרים ששוכרים פה דירות באיזור. ומיהו האוסטרליץ המוצנח הזה, ומה מכל הבלגן הוא באמת עשה.

היה קשה שלא לחוש חרדה עכשיו. כל ההתרחשות הזאת של היומיים האחרונים היתה תלושה מספרי אגדות ישנים.

משחזר הביתה אחרי שעה ארוכה, התהפך על הספה בסלון הנה ושוב ולא הצליח להירדם. האמת, לא רצה להירדם. לא היה לו עוד כח לחלומות….

היה נס. הבית לא נשרף רק ריח עז נדבק לקירות, והדלת היתה מפויחת כהוגן. היה נס, ומי אמר שבהמשך יהיו עוד? אסור לסמוך על ניסים הרי.

הוא חייב לעשות חושבים.

משהו בלט מכיס מכנסיו. הספרון ההוא, של הקשיש!

הוציא אותו, עלעל. גיחך לעצמו. מה שמר את הספרון הזה? ספר של שטות.

לא הצליח לקרוא יותר ממשפט אחד “חלומות הם מציאות שמגשימה את עצמה“

רגע! אם החלומות שלו מגשימים את עצמם באורח מוזר, אולי במקום לברוח מהם, כדאי לו לנסות לחלום חלומות טובים?

אח. פכר את אצבעותיו. איך חולמים חלומות טובים? מהם בכלל חלומות טובים? האם יש דבר כזה בכלל?

נעמד. הסיט את הוילון הבהיר. יצא אל המרפסת.

השעה היתה שלוש לפנות בוקר. תל אביב שנגלתה לו היתה מנומנמת ושקטה מאד עכשיו. עצם עיניו ניסה לחשוב על דברים טובים.

אהמממ… משפחה?

לא לחשוב על מי שאין! הוא רוצה חלומות טובים. לא לחשוב על ההורים שאהבו אותו כל כך ואינם. לא על האישה. אשת חיל. איננה.

לחשוב על מי שיש? הילדים שלו למשל? כל כך מרוחקים. חיים את חייהם. לא מתעניינים בו. לא מחזירים לו קמצוץ על מה שעשה למענם.

על נחום? אח יחיד. כל כך דואג לעצמו. לא אכפתי.

מספיק עם זה! לא עושות לו טוב המחשבות הללו.

זמזם לעצמו קצת. אולי זה יעזור? הרגיש מגוחך, חדל.

אימא עלתה מול עיניו. מאחלת בכל לב, בדיוק פה, בבית הזה, לו ולנחום

“חלומות נעימים, ליל מנוחה.”

זה היה כל כך פעם, ומאז כל כך הרבה חלומות לא נעימים היו. כל כך הרבה לילות חסרות מנוחה…

נכנס חזרה פנימה, הביתה. נשכב במיטה.

“לילה טוב ישראל” אמר לעצמו בתקיפות. “חלומות נעימים! ליל מנוחה!”