רק תהיי מתגעגעת

 שפרה זיו – סיפורי חיים על הרגע בו הנשמה נוגעת

היה זה אחר לימוד אינטנסיבי של המעשייה הראשונה מספר סיפורי מעשיות לרבי נחמן מברסלב. קבוצת חברות, שלומדות על בסיס יומי בוואצפ קולי לימוד משותף. אני שמשתי כקריינית, הן היו המחזקות והמתחזקות, וככה התקדמנו. מהר מאוד הבנו שהלימוד הזה הוא שונה. אנחנו לא לומדות, אנחנו עפות.

“קפאין רוחני, זה מה שזה”, הגדירה אחת החברות. “המילים האלו- גורמות ללב שלי לפעום בקצב אחר. מפעילות אותי מבפנים באופן שאין לי מושג, עוקפות את כל הרדארים”, סיכמה אחרת.

איך בדיוק עובדות המילים של רבי נחמן? לא ידענו. אין לנו עסק בנסתרות. רק ידענו שהוא אמר שהמעשיות שלו גבהו אף מהתורות שנתן, ותכליתן לעורר מהשינה. כנראה שאנחנו מתעוררות. בוקר טוב שיהיה לכולן.

הלימוד היה איטי. כמה שורות כל יום, לא יותר. בכוונה כך שנוכל להתבונן וגם נצליח להתמיד. אחר תקופה גילינו שאנחנו עומדות לסיים את המעשייה הראשונה בספר. האטתי את הקצב. ממאנת להיפרד מגיבורי המעשייה אליהם נקשרתי. אך גם כך לאחר תלאות ותהפוכות בת המלך נמצאה. השני למלכות השיבה אל אביה והמעשייה באה לסיומה. לקחתי הפסקה להתאוששות. החברות הקימו קול מחאה. “קדימה ממשיכים”, הכריזו. “איך אפשר בלי מעשיות?”, הלינו עליי קריינית שברחה. ובאמת איך אפשר? חזרתי. עברנו למעשייה הבאה: ‘מעשה ממלך וקיסר’. נפגשנו עם בת קיסר, ועם בן מלך חולה אהבה שנבצר ממנו להגיע אל משאת נפשו. ושוב ההתעוררות הנוראה פועמת בלב. ומשום מה, למרות התקדמות העלילה, אני מבינה שאני עדיין שם, במילות המעשייה הקודמת. הלב שלי לא ממשיך הלאה. בת המלך מתהפכת בי מבפנים. מה קורה לי?

באותו ערב בשיחה מול השם, פתחתי את הנושא הזה. מנסה להבין, מבקשת הסבר. “מעשה מאבדת בת מלך, מה הוא רוצה ממני, מה היה שם בעצם?”. קראתי לעבר אורות ציונו של רבי שמעון בר יוחאי שנצצו באופק השחור. ‘את היא מעשה מאבדת בת מלך, כל יהודי הוא המעשה הזה ממש, אך בעוד השני למלכות כבר מצא, את בתהליך’. תשובה בקעה מבפנים חדה וברורה. עמדתי מתלבטת. האומנם כל מה שעבר עליו עובר גם עליי? והקול הפנימי קורא בי: ‘תקראי את הסיפורים שאת כותבת, תראי אותה. איך לא שמת לב שהיא שם? היא שם! בת המלך!’ נדהמתי. הסיפורים שלי? האם בשרבוטי החיים, פיסות שאגרתי, סיפורי דרך, מעשיות שלי ושל חברות, מצויה בת המלך? בתודעתי החלו לרחף סיפורי החיים אחד לאחד. חגיגיים ומרגשים, משעשעים ומשתפים. שונים זה מזה, אך בפנים חוט השני מקשר ועובר. מתוך כולם, עולה החיפוש והבקשה, הרצון להיות טובים יותר והנגיעה שלה שבאה והולכת.

באותו הרגע- הוא נולד.

‘אני רוצה להוציא אותם יחד!’, ידעתי. את המעשייה ואת הדיבורים עליה יחד עם סיפורי החיים. אני רוצה לכרוך אותם תחת ספר אחד מתגעגע. הוא יהיה מתנה לעולם, שי נפלא. מתנת התעוררות. אי אפשר לעצור את זה. אני רוצה לתת אותו!

וזה היה כל כך חזק ובהיר, שזה היה נס בפני עצמו.

וכך, כשהכיוון מוכתב לי מראש, התחלתי לכתוב את הספר שלי.

בכל פרק לקחתי חלק קטן מהמעשייה. למשל:

“מעשה במלך אחד, שהיו לו ששה בנים ובת אחת ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עמה מאד…

ביארתי אותו בשפה פשוטה המתיישבת על הלב, נעזרת בספרי ביאורים שונים. הנה ההתחלה:

המלך –  מלכו של עולם. אדון הכול, היה הווה ויהיה.

בת המלך –  הנשמה הקדושה, הטוהר, האמונה השורשית וְהַפְּנִים המחובר לאינסוף ברוך הוא. אני בת המלך.

הלשון בה נוקט רבי נחמן מורה על אהבתו של ה’ יתברך אל עמו, ישראל בניו – אהבה שהיא מעבר לכל השגה ודמיון. כל אהבה אנושית חיוורת לעומת אהבת ה’ יתברך אלינו. לא תִּמָּצֵא אהבה בעולם שתצליח לשקף את העוצמה הפועמת בקשר הקדוש בין ישראל לאביהם שבשמים, או להידמות לה...

אחר ‘שידכתי’ לו בהתאמה סיפור חיים המדגיש את המסר שבמילות המעשייה. בקטע הזה ישנה טעימה מסיפורה של בעלת תשובה יקרה מאוד:

“כשהתחלתי להאמין לרגע אחד באהבה הגדולה שמרעיפים עליי מהשמיים –  נכנסה בי רגיעות. כשהתחלתי להפנים שאני יקרה וחשובה, אפילו שלא נולדתי בבית דתי, ואני עדיין לא בדיוק מבינה מי נגד מי בעולם התשובה – בכיתי מהתרגשות. פתאום הבנתי! החלק שלי –  לא נגרע ולא יגרע לעולם. הוא קיים, מוכן ומזומן בשבילי. אבא שלי לא שכח אותי. למה נראה היה לי שהוא ייתן לי להפסיד במשחק? הוא אוהב אותי! למי הוא ידאג, אם לא לי, בתו אהובתו, יחידתו?”  

ולסיום, הוספתי ‘תרגול געגועים’, משהו מעשי שאפשר לקחת כצידה לדרך:

רק תהיי מתגעגעת… להרגיש את אהבת ה’ יתברך בליבך פנימה

קחי לעצמך פסק זמן וצאי למקום שקט ונינוח.

שנני לעצמך את משפטי האהבה שבפסקה זו, שוב ושוב ושוב.

עתה, אמרי אותם בלשון שלך, במילים שמתחברות לליבך –

ספרי לעצמך כמה ה’ אוהב אותך וכמה את יקרה וחשובה בעיניו,

הזכירי לעצמך שלבורא עולם יש שעשוע נפלא מהמצוות והמעשים הטובים שאת זוכה לקיים, אפילו הם עדיין אינם מושלמים. אשרייך!

אך יחד עם הספר הנרקם פרק אחר פרק בחדוות יצירה נהדרת, היצר הרע התחיל לחרוק עליי שיניו. מי את, שפרה זיו קטנה מצפת שרוצה לעוף לשמיים, להפיץ אור, לכרוך חיים? חזרי לקרקע, ותני לטובים ממך לפעול בזירות הספרותיות. חלישות הדעת שטפה אותי. אולי זה נכון? מי ייתן לי ספר, סופרת מתחילה שכמוני, ועוד בפורמט סיפורים-סיפורים? להוציא לבד, לא בא בחשבון. וגם אם אוציא בדחק כמות מצומצמת, כיצד אשווק אותו? כששטחתי לבטי בפני מביני דבר, התבלבלתי עוד יותר. דעות של אנשים העיפו אותי לכאן ולשם. לא ידעתי להשית עצות לנפשי.

וכך המשכנו, אני והספר, להתבלבל בעולם. הוא היה כמעט גמור. וגם אני- גמורה, תוהה ושואלת.

הרצון הראשוני מפרפר מבפנים, אבל הרשע שבלב לא עוצר. רק ממשיך לשרוק עליי בבוז: ‘איזו תמימות! מתנה לעולם! והרי העולם מסרב לקבל אותו! מה חשבת, הא? מה חשבת?! ‘, ‘אני אעשה את שלי!’ ניסיתי להילחם בשארית כוחותיי, נאחזת חזק ברצון הראשוני הטהור. הוא השתתק לרגע, אך אחר זמן מועט חזר בתחפושת חדשה. פתאום נהיה לי חבר ותומך. החליט ‘ללכת איתי בראש שלי’. זאת שיטה ידועה שלו. להכניס את האדם לכוחנות ובכך להוציא אותו מהמשחק לעולמים. ‘יודעת מה, צודקת. אבל למה את לא הולכת על זה עד הסוף? תתקשרי! תנדנדי! תתעקשי! מה את עוצרת? תפעילי קשרים, תמשכי צמרות. לא הולך? תוציאי לבד, תתחייבי! המטרה מקדשת את האמצעיים, ‘אור גדול הספר הזה’, לא כך אמרת? אז איך ככה, מוותרת? קדימה!’ ירה בי הוראות.

המילים נשמעו נכונות. אבל הלחץ והבהלה שפשו בי הבהירו לי יותר מכל שלא זו הדרך. שוב בת המלך הציצה מבין החרכים.

‘זוכרת איך הוא הוציא אותי?’ שאלה אותי ברוך, כדרכה.

‘הוא התגעגע אלייך! הוא רצה וכסף ימים ושנים’. עניתי מיד, והתחלתי להבין את הרמז. מכסת הגעגועים לא הושלמה. בדיוק כמו שמוציאים בת מלך מארמונו של ה​’​לא טוב​’​, מוציאים ספרים מצפת בלי קשרים ויכולת. עזבתי את ההשתדלות. התחלתי להתגעגע.

התגעגעתי בבית והתגעגעתי במירון, אצל התנא רבי נחום איש גם זו, ובתפילה הפרטית מדיי יום. התגעגעתי לטוב הזה שרציתי להוציא לאור ולא ויתרתי עליו למרות המניעות המתגבהות.

‘אם אתה רוצה – הוא יהיה. לך אמר ליבי, הלב שלי ניבא לי. ואני מרגישה שזה אתה שם. אבל אין לי כוח להתמודד לבד מול קירות בעולם האמיתי. מי אני? עפר ואפר! ואתה כל העולם! רק אתה תוציא לי את הספר! רק אתה יכול…’

מבחוץ כלום לא השתנה. אך מבפנים התעצמתי מאוד. ככל שלא הצלחתי להוציא אותו, כך הבנתי שהוא חייב להיות. ככל שהוא התרחק- התקרבתי אני לרצון הראשוני, הטהור. ולבסוף, כשהרצון היה אני, ואני הוא, התרחש שידוד הטבע. המציאות​ ​נסוגה אחור!

היה זה בנר שלישי של חנוכה עת ניסים וקבלת תפילות.

מכאן אצטט מפרק הסיום של הספר:

“למחרת, התכוננו לנסיעה. הייתי שקועה בסידורים ובארגון הילדים, כשמספרה של נחמה, מכרה יקרה, שניסתה לדבר איתי בימים האחרונים אך משום מה לא הצלחתי לענות לה, הצטלצל לו בעוז. אני עונה, מתנצלת, מספרת על עומס… היא בכלל לא מקשיבה למילים. מנסה להסות אותי. יש לה משהו חשוב לספר לי, היא מנסה כבר כמה ימים לתפוס אותי בשביל להגיד לי אותו.

“ה’ אמר לי לתת לך 10,000 שקל עבור הספר שלך”, אומרת בדרמתיות לא אופיינית.

“מה?” היא צוחקת עליי או משהו? בעלי קורא לי מהדלת, אנחנו צריכים לצאת. אני מסמנת עוד שנייה, ונסגרת בחדר עם נחמה ומילותיה המתפרצות.

“הכסף לא שלי, נשמה. הוא של בורא עולם. קיבלנו סכום, ואני רוצה להגשים לך חלום”, נחמה ממשיכה לדבר, להסביר לי את העובדה שהיא פשוט רוצה להגשים למישהו חלום, ואני נבחרתי מכל חולמי החלומות. כך! המילים לא נתפסות לי במציאות. דבר ראשון, הספר הוא לא חלום שלי. הוא רצון עמוק, אומנם, אבל האם הוא נקרא חלום שככה אני יכולה לקחת ממנה סכום גדול כל כך? דבר שני איך היא נותנת לו קרדיט? סיפור אחד שלי לא קראה. ובכלל, אני מחכה לתשובה מהוצאה לאור שאמורה לשאת בהוצאות שלו. בשום פנים ואופן לא התכוונתי לחפש עבורו תורמים!

נחמה, מהעבר השני של הקו, לא מוותרת. היא מבטלת את חששותיי אחד לאחד. משכנעת אותי לקבל את הכסף גם אם תהיה הוצאה לאור שתיאות להוציאו, ומלמדת אותי בינה מהם חלומות. “להוציא ספר, זה נקרא חלום, חמודה!” פוסקת.

אני עדיין מבולבלת. לבסוף אני מודה לה, מבטיחה לחזור אליה אחר שאתיישב בדעתי מה לעשות עם המתנה השמימית שלה.

בסופו של דבר, לאחר דיון מהיר החלטנו לקבל את הסכום, אך העלילה המשיכה להדהים:

אנחנו יוצאים לדרך. אני מתקשרת לנחמה, היא אכן דרוכה לתרום. המילים בקושי מתגלשות לי מהפה, נס שבעלי שומר שאדייק בספרות החשבון. תוך כדי שאני גוללת את הספרות אחת לאחת, שיחה ממתינה מגיחה לתוך מצג הפלאפון. אני מזהה את המספר, זה מספר שניסיתי לא מכבר להיעזר בו. אביגיל מייזליק בקשר להוצאה לאור. מרגישה שיש כאן כוח שמיימי שמריץ את העניינים… מרגישה בתוך סרט, וקפיצות הדרך גם הן משתלבות בסיטואציה הבלתי שגרתית. אני חוזרת אליה כולי חידודים. אביגיל מספרת לי שההוצאה שלה מעוניינת להוציא את הספר. היא מסכמת איתי פרטים טכניים על איך ומה. אני מנסה להתרכז במילים. לא מבינה איך הכול נפתח בבת אחת. תרומות והוצאה. זה ממש נס! נס חנוכה כפול! שמעו אותי בשמיים! שמעו ובגדול! אומנם, אני צריכה להחזיר נס אחד. העשרת לא שייכת אליי, אביגיל אומרת לי עתה שההוצאה נושאת בכל העלויות הנדרשות לי, בדיוק כמו שחשבתי. ובכל זאת!

השמחה וההודיה היו גדולים. אך גם הם לא היו סוף פסוק. לאחר דין ודברים הסתבר שההוצאה לא יכלה לשאת בעלויות שספר מהסוג שלי דרש, וכך חלק מהסכום המכובד- אכן עזר. ובזכות שניהם וגם כמובן בזכות הוצאת פלדהיים החשובה, הוא כאן. סגול ויפהפה. בכריכה מלאת געגועים שהאומנית חוה עשהאל ציירה עבורו. ובתוכו תפילה לוהטת שנזכה להתחבר לעצמינו קצת יותר.

התגובות החמות שהספר מקבל מספרות לי שישתבח שמו לעד, הגעגועים לא שבים ריקם…​ ​טוב להודות להשם! מאחלת לי ולכן את מתנת הגעגוע, כל הברכות והישועות,

שפרה זיו, עיר הקודש צפת.

ספרו לנו מה חשבתם על הפוסט בתגובות!!